מי שאני באמת- פרק 1

הקדמה:
מי אני? לא יודעת
מי אני? כדי שלא תשאלו.
יש כאלה שאומרים שאדם נמדד לפי האנשים שסובבים אותו. יש כאלה שאומרים שאדם נמדד לפי איך שחושבים אליו בחברה. ויש כאלה שאומרים שזו ההתנהגות של האדם כלפי הסיטואציות שהוא נתקל בהן במהלך חייו.
אני לא רוצה לברר מי אני.
אבל אני אף פעם לא יפסיק לשאול. אולי זה חלק מהטבע שלי. ממשהו שאני רוצה להיפתר.
איך קוראים לי?
אני לא אגלה
לא אגלה גם איך אני ניראת.
אני יכולה להיות כל אחת. אני יכולה להיות באותה הכיתה איתך. או באותה השכבה. אולי סיימתי כבר את בית הספר אולי אפילו את הצבא.
אולי בהמשך, אולי עם הזמן.
אולי כשאני אגיע לאיזושהי נקודה עם הסיפור הזה שלי- אתם תדעו קצת יותר.
הנה הפרט הראשון שתדעו.
שמחה להודיע בלב שלם. אני בלאגניסטית. בגלל זה את הסיפור הזה תקראו מהסוף. בהצלחה בלהבין. תנסו לעקוב. תנסו להבין בין השורות. תנסו לדמיין.
אם תצליחו. אז…
טוב לא באמת אכפת לי. תעשו מה שבא לכם.

עכשיו הגענו לבשר- פרק 1
אתמול עבדתי. הרבה זמן שלא עבדתי. עשיתי קוקו. אני שונאת את עצמי עם קוקו. אי אפשר להגיד שהייתי יפה אתמול. שמתי כל כך הרבה מייקאפ כדי שלא יראו את הפנים שלי. הייתי באילת שנה. שנה שלמה ועכשיו חזרתי הביתה. הבנתי למה אנשים יותר יפים באילת. השיער מסתדר וכל כך יבש שאין חצ\\\'קונים.
תמיד זה ככה, כולם באים לעבודה, מכירים כבר ממזמן. חלק כי הם פשוט פה הרבה זמן וחלק כי הם באים בחבורות. אני באה לבד. לא כזה אכפת לי ככה מכירים חברים חדשים.
וכמו תמיד הכרתי.
שמחתי להרגיש שנוצרת ידידות עם בנים. זה גם משהו שהרבה זמן לא יצא לי להרגיש. אני בטח נשמעת פתטית. אבל זו האמת.
קצת התבאסתי שלא ראיתי את יהושע. אני יכולה להישבע שהיה בינינו משהו פעם שעברה ורק רציתי לדבר איתו שוב.
היה את רועי. פעם ראשונה שהייתה לי שיחת נפש כל כך מהירה וכיפית. הוא דאג לי. היה לו אכפת. אבל באמת אכפת. ראיתי את זה בעיניים שלו. הוא לא היה מאלה שאני מתלבטת אם הם נחמדים רק כי אבא שלי הוא הבוס.
עומר גם היה נחמד. אבל קצת מוזר למען האמת. היה לו קעקוע שהוא צייר בעצמו באמצע שמירה בצבא והוא התפרסם בכל האינטרנט (לפחות ככה הוא מספר) הוא ניסה להתחבר עם כל מיני אנשים מבוגרים וסמכותיים. אולי הוא ככה רק בגלל אבא שלי. אבל לא איכפת לי. היה כיף לדבר איתו ועוד יותר לקבל ממנו טרמפ הביתה. אז אם הוא מנצל אותי לפחות אני ינצל אותו.
היה את יעקוב. עולה חדש. אבל לא כזה שמוגדר על ידי המדינה. הוא אהב להבהיל אותי. ללכת בשקט כשאני בוהה באיזה קיר לעמוד שם מאחורי ופשוט להבהיל אותי כשאני מסתובבת. הוא היה אדם מעניין וטוב. שוב לפי העיניים. אני אחת שמאמינה במשפט ש\\\"עיניים הם הדלת לנשמה\\\" אבל אולי אני סתם תמימה ומעריצה שרופה של דיסני. אולי אני טועה. זה קרה כבר הרבה פעמים
א.. כן גם היה את אורי. נראה לי שהוא מהאנשים הפלרטטנים. אני אוהבת את האנשים האילו זה נותן לי את הלגיטימציה לפלרטט גם. זה לא שאני בעניין או משהו. אלא סתם הצקות כאילו. וזה היה נחמד. הוא עשה את עצמו נעלב ממני כי לא נתתי לו כיף. אני עשיתי את עצמי שמחה מזה שהוא נעלב.
באמצע העבודה הוא בא אלי ושאל \\\"למה לא ראיתי אותך מחייכת?\\\"
לרגע חיפשתי מקום לברוח. התבלבלתי. המון אנשים אומרים לי את זה. אני ממשיכה לשאול את עצמי למה אני כל כך עצובה. אפילו שאת התשובה לזה אני יכולה לנחש.
\\\"זה שלא ראית אותי\\\" אמרתי שלו אחרי כמה שניות \\\"לא אומר שלא חייכתי.\\\"
אני באמת לא חייכתי אפילו שממש ניסיתי.