הדוד הרמן והחברים שלו

משש בבוקר עד שש בערב – זה הזמן שהוקצב לנו לפנות את הדירות שלנו ממרכז העיר צ'רנוביץ לגטו שבעיר. חלק מהעיר שבו גרה הדודה פרידה, אחות של אימא שלי, הוכרז כגטו.

משש בבוקר עד שש בערב סחבנו את כל מה שניתן היה לקחת. הרחובות שהובילו לגטו היו מוצפים באנשים הסוחבים מכל הבא ליד צרור בתוך ציפות של כריות וסדינים.

יהודי צ'רנוביץ נטשו את ביתם, שולחנם ומיטתם. דירתה של הדודה פרידה נהפכה למקלט זמני צפוף. בחצר אצל השכנים של דודה פרידה הגיעו קרובי משפחתם וכך כל הגטו המה אנשים באים והולכים.

בשעה שש עברנו את הגבול הזמני שהפריד בין העיר לבין הגטו. כל המאחרים הוענשו.

הגטו היה סידור זמני עד לגרוש הסופי מהעיר למחנות הריכוז (Lager) שבטרנסניסטריה שבשליטת רומניה.

במשך כל חודש אוקטובר 1941 נתנו כל הזמן הוראות חדשות בגטו שבתאריך מסוים רחוב מסוים צריך להתפנות למחנות שבטרנסניסטריה. כדי לא להתפנות עברנו להתגורר ברחובות אחרים שעדיין לא נידונו לפינוי.

דודה פרידה, בעלה דוד ובנם זיגי כבר התפנו. אנחנו עדיין נשארנו אבל ידענו שיגיע גם תורנו. דירתה של הדודה פרידה שממה.

אימא קנתה שני ליטר חלב והרתיחה אותם בסיר גדול על התנור. בהיותנו במחנות, מאוחר יותר, סבלנו מרעב כבד וזיכרון החלב החם, עוד זמן רב, ליווה אותנו בגעגועים רבים.

הגיעה גם הזמן שלנו להתפנות והדוד הרמן (אח של אימא), אשתו (הדודה אנה) ובנם דידי היו אמורים לנסוע יום קודם כי הדוד הרמן רצה לנסוע ביחד עם חברים שלו. אבל לבסוף החברים נסעו ואילו הדוד הרמן ומשפחתו נסעו יום לאחר מכן איתנו מאחר שאימא לא הייתה עדיין מוכנה לנסיעה והדוד הרמן העדיף בסופו של דבר להישאר ביחד עם המשפחה. אבל זה לא מנע ממנו לכעוס על אימא ולהאשימה שבגללה הוא לא נסע עם החברים שלו.

בטרנסניסטריה באו ימים קשים וחיינו מהיד לפה ממה שמכרנו במשורה – שמלה עבור כיכר לחם, חולצה עבור קמח או תפוחי אדמה. אמא הייתה מחושבת והיא אמרה, "אם נאכל יותר עכשיו לא נחזיק מעמד, לא נשרוד."

(היו כאלה שמימשו במהירות את כל נכסיהם וחיו ברווחה יחסית תקופה קצרה וכשזה נגמר הם גוועו ברעב.)

ובאמת שרדנו כך שנתיים וחצי עד שהגיעו הרוסים שהצילו את חיינו ושוחררנו. באפריל 1944 נסענו הביתה או יותר נכון צעדנו 100 ק"מ ברגל. אני הייתי כמה חודשים לאחר שהחלמתי ממחלת הטיפוס ולמרות זאת הייתי עדיין מאוד חלשה וחסרת אנרגיה. בגללי לא יכולנו לצעוד יותר מ-14-15 ק"מ ביום. בלילות ישנו באיזה בית נטוש ואילו ביום שלמחרת שוב יצאנו לדרך.

את מאת הקילומטרים השניה עשינו ברכבת אבל אבוי לנסיעה כזאת. לא פעם חיילים רוסים הורידו אותנו מהרכבת.

לבסוף חצינו את הגשר מעל הפרוט ונכנסנו לצ'רנוביץ. פגשנו שם אימא שממתינה בדאגה לבת שלה שתחזור מהמחנות והיא התענינה אצל אלה שחזרו אם ראו או שמעו על הבת שלה. במקרה, אנחנו, יכולנו לבשר לה שהבת בריאה ושלמה והיא בדרכה הביתה.

הכותרת של סיפור זה היא, "הדוד הרמן והחברים שלו", וזה בגלל שהוא כעס מאוד על אימא שלי שבגללה הוא ומשפחתו התעכבו יום נוסף ונאלצו לנסוע למחנות בלי החברים.

אבל לחבריו של הדוד הרמן לא היה את המזל שלנו לחזור כי הם נשלחו ל-Bug.

(כל האזור שבין הנהרות ניסטר ובוג בזמן השואה נקרא טרנסניטריה ומי שנשלח אל מעבר לבוג נשלח למעשה למחנות ההשמדה שבפולין.)

החברים של הדוד הרמן היו חסרי מזל לנסוע יום אחד לפנינו עם רכבת משא שהובילה אותם לאבדון.

משום כך, בכל הזדמנות הדוד הרמן היה אומר לאמא שלי, "את רואה יטי, בזכותך אנחנו היום בחיים!"