מלאך המוות 2

לפני הרבה, הרבה, הרבה, הרבה שנים באותה תקופת זמן
בלילות אז הרחובות היו שקטים, דממה, אם שקט היה יכול לדבר איך הוא היה נשמע?
רוח קרירה נשבה על פניהם, שערם התנופף קלות, הכה והסתיר חלקית מפניהם, אך על קשר עין חייבים הם היו לשמור.
היה זה ירח מלא אורו בהק בצבעו הלבן והזוהר, מביט בסקרנות בשני הדמיות הניצבים אחד מול השני.
האחד עמד כפוף וגופו רועד, למרות שלא אמר דבר, עינו בצבע דבש אמרו הכל, שערו בצבע חום גם כן מכות את פניו המבועתות, למרות שכל חלק בגופו רעד, עמד במקום ולא העז להזיז עפעף, נשימותיו השטוחות והמהירות, ליבו על120 פעימות לדקה, זעה מכסה את כל גופו. היה הוא בן אנוש. אז ככה ניראה סוף החיים, רגעיו האחרונים, חשב לעצמו.
ממולו ניצבה דמות חסונה ויפת תואר, גופו זקוף מראה על אישיותו הזחוחה. חיוך על פניו, מרוצה היה הוא ממצבו. שערו השחור הכה את פניו, עיניו זהרו בצבעו של הירח כשחיוכו המרושע חשפו שינים חדות, אין רעד בגופו אלא פרץ של ריגוש בו, דופק 170 פעימות לדקה, אדרנלין היה מעורב, בטוח. כך נראה טורף העומד מול טרפו. היה הוא ערפד, יצור אפל ולא אנושי, את דמו של בן אנוש רצה, רצה נואש. את צימאונו, תאבונו ותשוקתו עוצמתם חש כפליים וחייב הוא לשרתם, לא להתאפק, הרי הוא ערפד, הוא אינו בן אנוש. חיוך על שפתיו בעיניו עליו ננעל, עכשיו את נשמתו של בן האנוש ייקח.
לפתע הופיע דמות שלישית, ניצבת בגובה חמש מטר מהאדמה, מרחפת, בגדים שחורים וגלימה שחורה וארוכה לבשה, ענייה זהרו בצבעו הבוהק של הירח, אי אפשר לראות את פניה.
הרוח הקרירה הנידה את גלימת הדמות מצד לצד.
הביטה הדמות בשנים בחוסר עניין. ולפתע "בן אנוש, הוחלט שאתה הולך למות היום, אני הוא מלאך המוות ובאתי לקחת את נשמתך, אך היום ירח מלא ואני במצב רוח מרומם, לכן אתן לך משאלה אחת שתוכל להגשים, מה תבקש?" שאל אותו מלאך המוות.
הביט בן האנוש ומיד חיוך על פניו מלווה בהקלה, עכשיו הכוח בידו, רצונו ותשוקתו לחיים גברו ואפילו לרגע שכח שעם מלאך המוות שוחח.
"רגע". קרא הערפד בן אלמוות.
סובב מלאך המוות את מבטו אל הערפד בתהייה.
"מדוע רק לבן האנוש מתאפשר להגשים משאלה?, מדוע תבחר בו ולא בי?" זעק הערפד בן אלמוות.
"מדוע שאבחר בך, הרי בן האנוש במצב מסוכן ואתה להרוג אותו מוכן" שאל מלאך המוות ובקולו המוות נכח.
"אכן כן, אך אני ניזון מדמו של בן האנוש, אינך יכול להאשים אותי ברצון שלי לחיות, אם לא אשתה את דמו אני אמות, זה לא הוגן" אמר הערפד כעוס. "הפחד מהמוות נוגע לכולם ולכולם מגיע לחיות". רטן הערפד בן אלמוות.
"ארור שכמותך". קולו של מלאך המוות גבר והיה ברור שכעס, "אתה מרמה את המוות ולוקח חיים אחרים, בן כמה אתה, יותר מאלף שנים בעולם החיים, הגיע זמנך לחזור לארץ המתים".
"מתנגד" אמר הערפד מנגב את פיו מדם, עדות לטרף קודם מוצלח, מנגבו ובולע את רוקו, נחוש בדעתו לשכנע את טענתו ונדמה שמאבד את סבלנותו.
בינתיים, נפל בן האנוש על קרקע, רגליו כבר השתתקו חיוכו מזמן נמחק. הביט הוא בדיון על עתידו ובראשו מחשבותיו התרוצצו, האם זה נכון, האם קיימים ערפדים, האם מלאך המוות בעצם יעניק לו חיים.
דמותו של המלאך המוות ניצבת וסבביה הילה שחורה ודממת המוות ממינה נשמעה.
"אמממ תהה לו מלאך המוות נדמה שהיה שקוע במחשבותיו, מחפש אחר הכרעה." ירח מלא היום ואני במצב רוח טוב. טענותיך שד (ערפד),נשמעו הגיוניות, הרי בני אנוש גם חשים תשוקה, תעבה, תאבון וצמאה.
"כן שד (ערפד), מהי משאלתך?"
חיוך מרושע שחשף את שיניו החדות הולבש על פניו של בן האלמוות.
פניו של בן האנוש חיוורות.
"אדון מלאך המוות, במשך כל אלף שנים של חיי, בני האנוש ראו בי כיצור אפל ורשע והפחד משתק אותם ואינו מאפשר להם לחשוב ואפילו לנפשם לנוס אינם יכולים, חוס אליהם ברגעם האחרונים.
הבדידות היא העונש שאיני יכול לשאת, משאלתי מלאך המוות, שבני האנוש בכל פעם יפגשו בי גופם לא השתתק ויוכלו לנוס ולנסות להציל את חייהם זה המעט שאני מבקש". ביקש הערפד בן אלמוות.
"שד, איני יודע מהי בדידות מאחר ואין בי רגשות, אך את חשיבות הרצון לחיות אני מבין ולכן משאלתך נענית". אמר מלאך המוות ונעלם.
במקומו אור הירח האיר ויכול היה שוב הירח לראות את הדמיות בברור, את הבעותיו אחד של השני.
הביט בן האנוש בעניו של הערפד בן אלמוות ועניו לפתע הפכו אדומות בוהקות, שיניו הקדמיות התארכו.
בן האנוש מיד חש מהו פחד, כך נראו רגעיו האחרונים, אך רגליו כבר לא היו משותקות, הוא חש שאינו מאבד את שליטתו, יכול היה הוא לרוץ, לברוח לנפשו. יש לו סיכוי, פעימות ליבו דופקות בקצב מהיר.
"רוץץץ" שמע בן האנוש את ערפד בן אלמוות צועק לכיוונו.
סובב בן האנוש מיד את גופו והחל רוץ לנפשו.
הערפד בן האלמוות נעמד, נושם את האוויר הקר, מתענג מאור ירח מלא.
אין רעד בגופו אלא פרץ של ריגוש בו, דופק 170 פעימות לדקה, אדרנלין היה מעורב, בטוח. כך נראה טורף העומד מול טרפו. היה הוא ערפד יצור אפל ולא אנושי, את דמו של בן אנוש רצה, רצה נואש, את צימאונו, תאבונו ותשוקתו עוצמתם חש כפליים וחייב הוא לשרתם, לא להתאפק, הרי הוא ערפד הוא אינו בן אנוש.
"היום אהיה זה טרף מעניין, רוץ, רוץ, בן אנוש אני מאחוריך.."