שירה ויואב

שירה לא הכירה משחקים של אהבה, היא הייתה כנה עם עצמה באופן כמעט מעצבן, היא לא נתנה לעצמה חסד.
היא שפטה את עצמה כאילו היה זה תרגיל בחשבון:
אני מכירה את עצמי ולא אוהבת את עצמי מיזה נובע יואב לא יאהב אותי לעולם.
מ.ש.ל
בשמונה בלילה כשנסעתי אליה בשלושה אוטובוסים ורכבת ניסיתי להכיר לה משחקים של אהבה:
'זוכרת איך הוא הסתכל עלייך אז בפיצה? זוכרת שהוא כתב לך בווטצאפ שהוא קרא את 'הגזמה וחצי' וזה הזכיר לו אותך, זוכרת שהוא שלח לך בהצלחה לפני כל מבחן שהיה?'
אבל שירה רק נחרה. היא ישבה על הספה עם רגליים מקופלות ואכלה בייגלה באגרסיביות (קראנץ' קראנץ' קראנץ')
'נו שירה!' המשכתי כשהיא לא ענתה 'מי מדבר ככה? מי ש-או-ה-ב מישהו!'
היא נחרה.
'מה? אז הוא לא בקטע שלך? הוא לא אוהב אותך בכלל?'
'אל תיהיה טיפש' היא ירתה 'ברור שהוא בקטע שלי'
'בידיוק!' חייכתי מופתע 'אז מה הבע–'
'אבל הוא פשוט לא יודע מי אני' היא קטעה אותי 'אני מוצאת חן בעיניו עכשיו. כשאנחנו נפגשים קצת ומדברים בווטצאפ, כשהוא– כשהוא יכיר אותי באמת הוא יפסיק, הוא לא, הוא לא…' קולה דעך והיא רצחה בייגלה לשתיים (קראנץ קראנץ קראנץ)
'שירהה!' קראתי.
היא התחילה לבכות: 'אני כלכך מטומטמת. מפגרת. מצטערת שאני…. אני עושה את זה לך, פשוט תלך, אני חתיכת שלולית דפוקה….'
'שירה' לחשתי, התקרבתי אליה בזהירות, מגושם, רציתי שתפסיק לבכות, רציתי לדעת איך לגרום לה להפסיק 'אני… את- ברור שהוא יאהב אותך גם כשהוא יכיר אותך יותר, הוא יאהב אותך ממש'
היא נחרה. דמעות מטפטפות על לחייה, היא עדיין לעסה בייגלה, מרוכזת.
נאנחתי 'את מדהימה שירה! את חכמה! את נפלאה ברור שהוא יאה–'
'לא אני לא' היא קטעה אותי 'הוא לא יאהב אותי כשהוא יכיר אותי באמת. ואם הוא כן יאהב אותי כשהוא יכיר אותי סימן שהוא מטומטם ואז אני… אני לא ירצה לאהוב אותו' היא הוסיפה
'היי! אני מכיר אותך ואוהב אותך!' משכתי את ברכיי קרוב אלי והתקרבתי אליה על הספא 'את חושבת שאני מטומטם?'
'כן. קצת' היא צחקקה בלי לצחוק באמת והרימה יד לנגב נזלת ומים מפניה 'אתה… אתה פשוט, אתה חכם אבל אתה פשוט מתעלם מדברים מסויימים ש-ש–'
'אוי זה מגוחך!' קטעתי אותה 'אני חושב בסדר גמור ואת בסדר גמור!'
'לא' היא נענע בראשה 'אתה פשוט לא מכיר אותי מספיק, אתה- -'
'שירה תקשיבי לעצמך, את נשמעת ממש מגוחכת. סתכלי- ' הנחתי יד בהיסוס על כתפה 'אני מכיר אותך טוב מאוד. באמת. ראיתי אותך צורחת כמו מטורפת על אימא שלך ומחטטת באף ואוכלת כנפיים עם רוטב מטפטף והכל. לעזזאל ראיתי אותך בוכה מול הסידרה המפגרת הזאת- – משהו עם נשים–'
'-נשות הטייסים!'
'בסדר-נשות הטייסים, טראש טהור. בסדר?'
היא החלה למחות אבל אני המשכתי: 'הקטע הוא שאני ניראלי מכיר אותך די טוב ואני אוהב אותך, למה שהוא לא? למה?'
היא לא ענתה ואני חייכתי, מלטף את כתפה בעדינות. חשבתי שנצחתי (אם היה משהו לנצח בו), קמתי הבאתי לה טישו והכנתי לשתינו פטל קפוא.
בהמשך הלילה סתם ראינו המפץ הגדול, אכלנו בייגלה, קשקשנו ותכננו איך החופש שלנו יראה (מדהים ונפלא וחלומי)
בשבועות הבאים בכלל לא חשבתי על שירה ויואב. עבדתי ויצרתי רשימות של תכנונים לעתיד שנמחקו שוב ושוב בלי הפרעה, זה מצא חן בעיני: היכולת שלי להרהר ולהחליט על העתיד שלי כרצוני (כמעט)

'היית רוצה לטוס לאלסקה?' שאלתי את שירה יום רותח אחד כי באותו הרגע טיסה לאלסקה לראות את זוהר הקוטב הייתה ניראת כמו תכנון מדהים לעתיד ולא יכלתי להפסיק לחלום על כך: על הקור והמעילים הענקיים, על קרח ודובים ותרמוסים מהבילים
'מה?' היא שאלה מוסחת והרימה את עיניה מהספר שקראה
'שאלתי: מה את חושבת על אלסקה?'
'קר' היא קבעה וניסתה לחזור לקרוא אבל עצרתי אותה מחייך: 'לא. אני מתכוון: היית רוצה לטוס לשם מתישהו?'
'לא'
'מה לא?! תארי לך: הכל לבן כזה וקר! לא כמו הארץ הרותחת הזאת שהכל דביק ומגעיל וח-'
'לא. לא הייתי רוצה לטוס' היא עצרה אותי
קפאתי. סקרתי אותה לרגע מהורהר. היא חזרה לקרוא בספר וניראתה בסדר גמור, אבל לא יכולתי שלא לחשוב שמשהו בקול שלה או במבט שלה היה שונה
'שירה' התחלתי מהוסס 'הכל בסדר? אני מתכוון, משהו קרה או–'
'ברור שהכל בסדר' היא הביטה בי וחייכה (כמו שרק היא יודעת לחייך, עם שתי גומות עמוקות שהיו עוד שתי חיוכים בעצמם)
'איך הולך עם יואב?' שאלתי, כי תחושה מעצבנת התחילה להיווצר לי בבטן
'מה?'
'יואב. איך הולך אם יואב?'
היא ענתה לי. וידיי נקמצו לאגרופים בלי ששמתי לב כמעט. שירה פשוט לא הכירה משחקים של אהבה, היא חשבה על הכל ועל עצמה כמו על תרגיל בחשבון וזה עצבן אותי, כי גם אם התרגיל של היה ראוי לv גדול וירוק הוא לא היה נכון באמת.
היא לא אהבה את עצמה כי היא ידעה שכשהיא קוראת על פיגועים ב ynet היא לא באמת עצובה, לא כמו שהיא הייתה רוצה להיות.
היא לא אהבה את עצמה כי היא ידעה שהיא הייתה יכולה להיות נחמדה למשפחה שלה יותר מימה שהייתה. אבל מישום מה היא שנאה את אימא שלה בלהט ואהבה בנירפות.
היא לא אהבה את עצמה כי היא ידעה שהיא חכמה פחות מימה שכולם חושבים ושכל הספרים והמאמרים שקראה היו בגלל הצורך שלה להראות חכמה, לא באמת בגלל שאהבה לצרוך אותם.
היא לא אהבה את עצמה כי היא ידעה שלמרות שאופי יותר חשוב מיופי. היופי היה חשוב לא באופן קיצוני.
היא לא אהבה את עצמה כי היא אף פעם לא כמה לזקנות באוטובוס אפילו שהיא יכלה. היא לא אהבה את עצמה כי היא הייתה עצלנית, אנוכית ושיטחית יותר מימה שרצתה להיות.
היא לא אהבה את עצמה ולכן היא חשבה שגם אף אחת לא.
לעזזאל שירה, קשקשתי לה כמו מטורף וחשבתי שאולי הקלישאות נכונות: שמי שלא אוהב את עצמו אף אחד לא יוכל לאהוב אותו.
פשוט כי המישהו הזה לא יתן לאהוב
מ. ש. ל