השבעה והשלושים פרק שביעי

יושבת על כיסא כאילו דבוקה אליו, מביטה מסביב מזהה את משפחתי וחברים ומכרים, המון אנשים עוברים , נכנסים יושבים… חלקם מדברים וחלקם סתם שותקים, מה יש לומר לאישה עוד לא בת 40? שבבת אחת השתנו לה החיים, מה יש לומר כיצד ניתן לנחם ילדים? או אב שבור וחולה שאינו ממש בין החיים, שימיו על האדמה ספורים, ונאלץ לקבור את בנו המעיר, קשה להסביר את התחושה המרחפת , את המחשבות שחולפות, את הרגשות הטעונות, אבל אוכל לומר לכם בוודאות כי הכל עובר כמו סרט מוזר, שאתה השחקן הראשי בו אבל לא מרגיש ממש כחלק ממה שקורה, המציאות בחדר שונה מהתחושה, יש לנו כמעט 3 ימים לשבעה, הקבורה הייתה ביום שלישי, בגלל הדרך חזרה, וביום שישי קמים כי זה ערב יום הכיפורים והוא שובר את השבעה.
מגיעים אנשים רבים אומר לכם את האמת, אני נמצאת אבל לא נמצאת, יושבים מנחמים מדברים ומספרים סיפורים, הכל עובר לידי, אני בוכה המון, המציאות כבר נחתה והיא מעבר לכל דמיון, הילדות בחוץ גם להם מבקרים רבים, ילדים מהכיתה וגם קצת מורים, עובדים סוציאליים, יועצים וגם מעבודתו של שחר באים אנשים רבים, יש את החברים הקרובים שמנחמים, אבל יש את החברה מכוח האדם שעם ניירות באים, מנסים להסביר את המציאות החדשה שנוצרה, ומה אנחנו מקבלים, ואני בוהה בהם ולא קולטת מילה, איזה מזל שהדברים כתובים, אני חושבת שבכל שעה היו בבית מאות אנשים, איזה מזל שהשבעה מתקיימת בביתם של ההורים , הבית מרווח וגדול ויש מקום לכל הבאים.
אני זוכרת שחלק ישבו בגינה בכניסה, חלקנו בבית והבנות עם עוד אנשים בחלקו האחורי של הבית גם שם יש גינה ומרפסת מקורה, והדקות חולפות, וגם הימים ואנחנו מגיעים ליום שישי ולקבר עולים.
השבעה מסתיימת בגלל יום הכיפורים, מבית העלמין לבית הורי כולנו חוזרים.
איך ניתן להקל או להבין את כל מה שאירע ב 3 ימי שבעה ? לעולם לא אדע.
ואז יום הכיפורים וצמים.. האמת שאינני זוכרת הרבה מהתנהלותי באותם הימים, ממשיכה עם הבנות את בית הוריי לפקוד, אינני רוצה לחזור לביתנו ביישוב, הבית מלא בדברים, זיכרונות, ובעצם בחדר השינה שלנו הכל קרה, הפטירה הייתה שם בשבת האחרונה, אמא אומרת אל תדאגי ביתי, תישארו בביתנו כל עוד תירצו, עד שתוכלו לחייכם לחזור, הבית ביישוב ימתין לשובכם, בינתיים משפחתי מתארגנת את הבית לארגן, לארוז את החפצים והדברים, רוצים להקל את ההתמודדות שלי עם הדברים.
אני מודה להם על רצונם אך מתעקשת לקחת חלק במשימה, ואת הארונות של שחר אני מפנה, בארגזים אנו אורזים את בגדיו וחפצים טובים, ולתרומה את הדברים מעבירים, אני נטולת אמונות תפלות על המתים, ומוסרת הכל לנצרכים ונזקקים, וגם זיכרונות לפי בחירה לבנות ולאחיו .. מרוקנת את הארון ומאמינה שאם הוצאת הדברים גם הנשמה תתרוקן, אבל לצערי זה לא קורה, והדברים קיימים בכל פינה, ומזכירים לי את החיים לפני מספר ימים, שנגדעו באחד בלי משים.
ויום אחד מסביר הרב, אין לך שלושים, אנחנו בתקופת חגים מהרגליים כלומר סוכות מבטל את השלושים, עליך להזמין מצבה ולקבוע תאריך לעלייה.
בעזרת עצה מההורים נוסעת לחיפה לעיר התחתית ומזמינה מצבה , האמת לחלקה כפולה, מחפשת שיש לא שחור ולא גרניט, משהו מיוחד אבל לא פשוט, בסוף בוחרת בשיש אפור לבן פסים, שנראה יפה ואז את המצבה אנחנו מתכננים.
סוגרת עם איש המצבות את הדברים מה יופיע למעלה על הלב ומבטיחה לחזור שוב עם דברים שרשמתי מהלב.. רוצה לכתוב כמה מילים לפרידה, כמה אני שבורה, חוזרת לבית הוריי ולוקחת ניירות, מתחילה עליהם לשרבט הערות.
כותבת זורקת ושוב כותבת כמה מילים, נעזרת קצת באחרים, מנסחת כמה משפטים, עד שמגיעה לנוסח מקסים, חוזרת אל מכין המצבות, מגישה לו את הדף עם המילים, וסוגרים על סיום ההכנה והנחת הקברים תוך מספר ימים.
חוזרת לביתי ומדברת עם המשפחה וחברים, קובעים תאריך וזמן כאילו סיום השלושים, הימים עוברים מדקה לדקה בסוג של בועה שאינני יכולה להסבירה, ושוב בתאריך הנקוב נפגשים מלא אנשים ואל הקבל כולנו עולים, הרב מוזמן לשאת דברים ולהתפלל, ובסיום הדברים האב אומר קדיש אחרון על בנו שנפטר, בזמן התפילה הוא פשוט נשבר, כואב לי לראותו הוא נראה כל כך חלוש על כיסא הגלגלים, דמעות זולגות מעינו כאשר אומר את הקדיש וקולו נשבר שוב ושוב, בליבי פנימה אני יודעת זה הקדיש האחרון שיאמר על בנו , פחות מחצי שנה אחרי ה"שלושים" את אביו באילת אנחנו קוברים, הסרטן הכריע וגם הוא לעולמו הלך, לאחר ש"זכה" לקבור את בנו בן הארבעים ואחד.
בסיום התפילות וגילוי המצבה, הבת הקטנה על הקבר מניחה, קופסא עם משהו שכתבה , מזכרת לאביה ככה חשבה, אני לא מסוגלת להוציא מילה ומוותרת על דברי ההספד, אני עומדת ורק בוכה, לא מאמינה שכל זה קרה, הוא היה האדם הבריא בבית והאיתן, איך זה שמחיינו בפתאומיות נעלם.
ושוב ידיים חזקות אוחזות בי ומלוות אותי החוצה מבית העלמין, כמה ימים לאחר ה"שלושים" אפגוש את הרב, שמסתבר שקצת עליי כעס, מדוע זה עשית מצבה כפולה? את כל כך צעירה… ואני מחייכת ואומרת לו הרי מה זה משנה, אומרים שחלקה זה סגולה לחיים ארוכים, ואז הוא ענה… כן חלקה לא מצבה, איך זה תעלי כל פעם לקבר ותתבונני במצבה? ואני מחייכת ואומרת לרב לא נורא, אז עדיין יש לכך את אותה השלכה של אריכות ימים .. מקסימום שאבוא כל פעם אבדוק שהמקום מתאים, הוא לא מחייך ומשביע אותי להבטיח לו שלקבר אינני עולה לבדי, ובטח לא פוקדת אותו על בסיס יומי או שבועי, ועוד מוסיף הרב את צעירה, את חייבת למצוא לך מישהו לחיים יקירה. רק קחי בחשבון שעליך להמתין שלושה חודשים על פי ההלכה, לוודא שבהריון אינך נמצאת ובמוחי חולפת אותה שנייה מחשבה, על מה הוא מדבר בכלל? איזה נישאים איזה חתונה, מרגיעה את הרב ואומרת לו שזה מוקדם מדי עכשיו, נפרדים כל אחד לדרכו, ובראש שלי מתחילות לחשוב מחשבות, כן בהחלט רוצה זוגיות לא טוב היות האדם לבדו… אבל חכו איזה הפתעות לי עוד מצפות.