רגעים רעים

נהגי אוטובוס מתים לעבור סיבוב כשאף אחד לא רואה, לדרוס אותך. נשים זקנות מחזיקות סכין צרה בתיק הצד, ישספו את הבטן שלך בין ההמון – ואיש לא יראה. הגבר הקירח פותח את הדלת האחורית של המרצדס השחורה, יש לו machine-gun. אנשים ברחוב יודעים לפרק מפרקות, את המפרקת שלך הם רוצים לפרק.
אתה נושם אוויר חם והדם שלך דלקת. עוד עלה נופל מעצי האלון, העולם רוצה אותך בחוץ. אנשים שונאים אותך. הם לא מכירים, הם לא יודעים, אבל הם שונאים אותך. כשאף אחד לא יסתכל הם ירצחו אותך. אולי בהסכמה של מבט יחליטו לוותר על הססטוס קוו המאולץ של הרחוב, של הקהילה, ולהיכנס בך כולם יחד. לנעוץ שיניים בשפתיים שלך, לבתר אותך כמו עדת זאבים.
~~~
הו, הנה חדר ירוק, מלא במוזיקת בר – כינורות פורחים. רכילות גדלה על הקירות, במיוחד במקומות שם פלגי מים קטנים מחליקים עליהם. הו, איזה יופי – אתה שומע קולות אנשים מדברים. הרגליים שלך דופקות על מדבר קטן של שיש, יש זרקורים ויש אזורים של חושך. הו, הנה פקידה מחייכת: "אתה נכשלת." היא ממשיכה לחייך, חוזרת להתעסק בנייד שלה, מתכתבת עם אנשים. לא אכפת לה ממך. אתה מכחכח בגרון ומגיש לה תעודה. היא מחייכת, רוצה שתלך, מצביעה על מקום שתלך אליו.
באולם גדול עם הרבה כיסאות, האולם לא מלא בצללים, הוא מלא באנשים – חיים, נושמים, רכלנים, שונאים, שופטים, יורקים, מדירים מן החברה. אתה הוא הצל. אף אחד לא רואה אותך. המילים שלהם מנכיחות את האוויר כמו צינורות צבעוניים, אתה נקלע במעגלים של החלפת מחוות. אף אחד לא מסתכל עליך. אם לא היה כאן אף אחד, הם היו הורגים אותך ומניחים מתחת לשטיח האפור בכניסה לבניין. המבחן מתחיל: טלפונים כבויים, תיקים בצד, עטים, טפסים, הלב עסוק בדפיקות עיקשות הוא רץ כאילו בורח ממשהו שרוצה לאפשר להפסיק לו לחיות.