אש וקרח פרק 1

פתח דבר אוקטובר 2004

ברני, חש באינסטינקטים החדים של כלב, שמצב רוחו הכבד של אדוניו עלול לסכן אותו והוא נשכב הרחק מטווח בעיטה. אדונו, ג'ורג', ישב מיואש מאחורי שולחנו בחדרו הסגלגל ובהה ברצפה. צבע פניו קיבל גוון עפרורי ויחד עם שערו המלבין הוא נראה בן מאה שנה. הוא חש ריקנות וחסר אנרגיה. רק גירוד מטריד עורר אותו מידי פעם והוא נאבק להגיע עם קצוות אצבעותיו אל הנקודה המעצבנת בגב. גם עיצוב החדר הסגלגל ( על פי בקשתה של "לורה" אישתו,) בצבעים בהירים לא הצליחו להלבין במעט את מצב רוחו השחור.
מעבר לשולחנו, על כורסא מארכת מרופדת בז'מש בצבע בז' בהיר, ישב מכונס בתוך עצמו אליוט אברמס , הוא היה בגילו של ג'ורג אבל עם הקרחת המתפשטת בקרקפתו נראה מבוגר ורציני יותר , אליוט יועצו המיוחד של הנשיא לעניני חוץ, היה ידיד וותיק של משפחת בוש. ועבד כיועץ עוד בזמנו של ג'ורג' בוש האבא.
"קדנציה נוספת ניראת רחוקה מתמיד" חשב לעצמו בוש. ספק חושב ספק ממלמל..
"מה לעזאזל אוכל להציג בפני הבוחר?" שאל בקול רם, ולא ציפה לתשובה.
"הרגולציה המוניטארית נכשלה!" משבר הסאב פריים..יהרוס את הממשל הזה… אני יכול רק להתפלל שהמשבר ימתין בשקט לקדנציה הבאה.. "
"האם יש משהו חיובי להציג במדיניות החוץ שלנו?" שאל ג'ורג שאלה ישירה תוך שהוא נועץ מבט חודר בפרצופו של אליוט. גם לשאלה זו הוא לא באמת ציפה לתשובה..
"אל קעידה?" גיחך גורג' גיחוך עצבני. "הארגון הולך ומתאושש…"
"עירק?…..מתחילה להזכיר את וייטנאם…"
פקיסאן? אבגניסטאן. ? תראה לי קרן אור אחת… הישג אחד???? קולו של ג'ורג' התגבר….
"ישראל הרגה את אוסלו… "חומת מגן" אלוהים.. אתה יודע…" ג'ורג' נעמד על רגליו…
"אתה בעצמך חזרת ואמרת שסיום הסכסוך הישראלי פלסטינאי הוא המפתח העיקרי להצלחת מדיניות החוץ של הממשל הזה! עכשיו סיום הסכסוך רחוק מאי פעם…." ג'ורג' חש ייאוש גמור, הוא התחיל להשלים עם הפסד בבחירות הבאות.
הוא חזר והתיישב בכסא… מבטו חזר לבהות ברצפה.
אליוט נע ימינה ושמאלה בכורסא. " צריך להמתין עם חיסול ערפאת." פלט כאילו לא שמע כלל את דבריו של ג'ורג'. הוא המשיך: "לא עכשיו, לא סמוך כל כך לבחירות…." אמר כאילו ג'ורג' הזכיר את הנושא. " חבל שהמתנו עד עכשיו. אבל עכשיו חייבים כבר להמתין. אחרי הבחירות אני מבטיח…"
"מבטיח ? מבטיח" ..הזדעק בוש בתוכחה. "בזמן שאתה מבטיח אני מאבד את הבחירות "
" כן" אמר אליוט. "צריך להמתין עם דיר החזירים הזה." הם (הפלסטינאים) חבורה של זבל אנושי. ברברים, תעבי בצע. אין להם הנהגה פוליטית אמיתית. ארגון טרור מתנדנד.."
" תעזוב" ביטל גורג' את דבריו של אליוט. "שמעתי את הסיפור מאה פעם. מה עם עכשיו? מה עם הבחירות? במה זה עוזר לי?" הטיח בוש תוך שהוא מעיף מבט מאשים באליוט.
אליוט לא נפגע, ולא התרגש. הוא היה שקול ובעל נסיון רב, במיוחד אצל משפחת בוש. הוא המשיך בדבריו באותו הטון ובאותו הקצב האיטי.
"אני מבטיח לך. ננקה את הזבל האנושי שם, נעיף את הטרוריסטים ואת כל החבורה הפרימיטיבית הזו. נקים מנהיגות אחרת שתחתום על שלום."
"עזוב" חזר ודחה בוש את דבריו. "עם מה אני הולך מחר לבחירות? אם מה ננצח?" הוא שוב חזר על השאלה תוך שהוא חש תסכול רב. תסכול מהיועצים. תסכול מאי ההצלחות. תסכול מהצבא. תסכול מהחיים… הוא חש שמאז פרל הרבור …עוד לא היה נשיא שחטף אותה בפרצוף כמוהו. "למה? מה אני אשם לעזאלזל.." חשב לעצמו.
אליוט לא חיבב במיוחד את בוש הבן. הפער המנטלי עשה את שלו. "הטיפשות של ההגאוותנים" חשב לעצמו אבל המשיך לפרט את תוכניתו. "מלחמה בטרור! מלחמה בטרור. טרור טרור טרור…זה הנושא שלנו לבחירות ולא השלום!.
הטרור מפגיש את מדיניות החוץ עם מדיניות הפנים. הטרור מפגיש אותך עם רצון העם.
הטרור הוא נושא חזק! אין חזק ממנו." קרא אליוט בקול רם יותר ובטוח.
"העם דורש מנהיג לוחם בטרור. מנהיג דתי. מנהיג רוחני מסורתי, אמריקאי אמיץ, נחוש.
רק בוש יכול לנצח את הטרור." בוש הביט בו משתהה נוכח נחישותו של אליוט.
אליוט ממשיך בהתלהבות: על זה נלך…על זה ננצח.. אני מבטיח…"

"דברים גדולים מתרחשים" נובמבר 2014
באותה שעת צהריים מלנכולית של ראשית הסתיו, ישב עודד במשרדו בתל אביב והיה במצב מאוד לא רגוע. "דברים גדולים מתרחשים… דברים מאוד גדולים". חשב בליבו, הוא לא הרגיש נוח עם "הדברים". מדובר בהתרחשויות חוצות גבולות. מדובר בדרגים הגבוהים ביותר. כן הדרגים הגבוהים, הפוליטיים.. הם אלו שמטרידים ומפחידים אותו..דרגים שלא הצליח להבין לא אותם ולא את התהליך בו הם מקבלים ההחלטות.
עודד היה גבר בשנות הארבעים המאוחרות של חייו. מבנה גוף גבוה ואטלתי. שיער שחור עם סימני העפרה בצדעין, פנים נאות, גבר שהנשים מסובבות את ראשן אחריו. אדם שקול , זהיר. אנליטי, מבריק. ומאוד פרגמאטי. הוא לא שיחק באשליות ודמיונות. אדם העובד לפי הנהלים והכללים ושמוכן לפעמים גם לכופף אותם. אל משרת מנהל תחום טרור פלסטינאי הוא לא הגיע בגלל פעולה נועזת כלשהי או פיצוח מדהים של פרשייה. הוא הגיע לתפקיד, כמו כולם, לאחר עבודה קשה שמילא בשטח בשנותיו הראשונות ולאחר מכן בעבודה מסורה וקשה במטה.. . הוא לא אהב הפתעות, הוא לא אהב סיכונים מיותרים, תמיד בחר בדרך הארוכה והקשה בה ראה את הדרך הבטוחה. אלו היו גם הנורמות שעל פי הן בחר את אנשיו למילוי משימות.
"זיווה.. נו?" דיבר לאינטרקום…. "עדיין אין תשובה.. " קולה של זיווה היה נעים, עם חיוך,, ובמיוחד עם המון המון ניסיון בעבודה עם עודד בארבע השנים האחרונות…
"קפה?" שאלה זיווה ויואב נשבע שהוא שומע את חיוך בקולה ..
"תודה, את חמודה , כבר לגמתי שני ליטר קפה מהבוקר. אני מתחיל לנוע לכיוון ירושלים תעדכני אותי" הוא אסף את הדפים מעל שולחנו לתיק שחור דומה לתיק מחשב נישא, קם מכיסאו, יצא מחדרו, עבר על פני זיווה בהליכה מהירה, חצה בזריזות פרוזדור ארוך, ירד בדילוגים ארבע קומות. והגיע למרתף הבניין. המחשבות המטרידות לא הרפו גם כאן. בין ירושלים לניו-יורק קרה משהו ענק…משהו שהוא חשב כמוסכן ביותר. משהו שלא שייך לחיים כפי שהם במזרח התיכון. אבל המשמעת העצמית רבת העוצמה כפתה עליו צייתנות.
את תחילת שירותו במערכת הביטחון התחיל כחייל ביחידת המודיעין המבצעית 504 והשתחרר כקצין. הוא גויס לשב"כ מיד עם שחרורו עבר הכשרה ארוכה של שנתיים על מנת לקבל דרגת קצונה גם בשב"כ. שליטתו המוחלטת בשפה הערבית וכישורי העבודה שלו הרשימו את מפקדיו. הוא התקדם בסולם הדרגות והתפקידים במהירות .
הוא קבע פגישה עם הבוס בירושלים. הוא חיפש תשובות. היה מוטרד, מוטרד כפי שלא היה מעולם. הוא לא ידע כיצד להכיל את הממצאים, המסקנות ותחושות הבטן , כל הרמזים הצביעו על גל צונאמי ענק ששוטף את המדינה. מה מתרחש כאן? שאל את עצמו שוב ושוב..
הוא נכנס לחדר החוקרים, על מנת לסגור עניין קטן לפני יציאתו לירושלים. בחדר עמדו ארבעה שולחנות כתיבה עמוסי ניירות. בצד החדר ישבה ליד עמדת בקרה ענקית שולי, אישה יפה ומטופחת בתחילת גיל הארבעים, היא צפתה, הקליטה וניתחה את הנעשה בחדרי החקירות. "שלום שולי" אמר עודד ביובש. "מה חדש?"
שולי נדרכה. "עודד? . " היא נעמדה. " המפקד הפתעת אותי!" ששש זה בסדר.. מה קורה עם זידאן?
"הבט" אמרה שולי ומצביעה על קבוצת מסכים המכסים את חדר 4.
עודד בחן את המסכים. שולי הושיטה לו סט אזניות והוא התקין אותם על ראשו.
הוא ראה במסכים גבר עם חזות ערבית כפות לכיסאו. הגבר היה ערום.
חוקר ישב מולו מעבר לשולחן. על השולחן היה מונח תיק מסמכים. חוקר שני עמד לצד הכפות.
"אני מביט" אמר, "מה חדש?" חזר על השאלה.
"אין חדש" מלמלה שולי. הוא שותק.
"אין לי זמן". חשב לעצמו עודד. "אני נכנס" הודיע לשולי וצעד בצעדים מהירים לחדר חקירות 4.
הוא נכנס במהירות לחדר, הגברתנים הביטו בו בהפתעה.
"מה חדש?" שאל שוב עודד. "הוא נמצא כאן 24 שעות ברציפות," אמר אחד מהם. "הוא עקשן. אני מציע להעביר אותו לחו"ל."
אחד מהגברתנים קם מהשולחן ופינה מקום לעודד. עודד התיישב מאחורי השולחן ועיין בתיק המסמכים. הוא הכיר את התיק. אנחנו כנראה לא מפחידים אותו חשב לעצמו. הוא פנה אל הכפות תוך כדי עיון בתיק.
"מר אבו זידאן נכון?"
הכפות שותק.
"אני רואה שאתה כל כך צעיר וכבר אתה נשוי ויש לך בן "
אין תגובה
"אתם גרים ב בכפר אבו נועיבי נכון?"
אין תגובה
"מה שלום אשתך? השם שלה פטינה סעידין..אם זה נכון מה שכתוב בתיק..?"
אין תגובה
שמעתי שבני ה סראקווה עדיין כועסים עליך קצת זה נכון?
אבו זידאן הזיז מעט את הראש
או אולי הם כועסים מאוד? שאל עודד?

עודד נזכר בשיעורים להיכרות עם שבטי הבדואים. אם היה שבט בדואי אכזרי , מרצח, ללא אלוהים וללא נאמנות הרי היו אלו בני הסראקווה. הם שכנו בלב סיני. בלתי ניתנים למרות או שליטה. היכרותם את המדבר הענקי בחצי האי סיני היה כלי הנשק החזק ביותר שלהם. הם הטילו מורא וטרור על כל יתר שבטי הבדואים . את הפלסטינאים הם תיעבו לחלוטין. הם חיו כעלוקות מגביית דמי חסות מכל אדם שחי או חצה את המדבר. איש לא נמלט מציפורניהם.חוסר נאמנותם היה יתרונם הגדול וכולם שילמו להם. יש שמועות שגם מישראל הם קיבלו לא מעט כספים ואפילו נשק עד שכמו תמיד רוח הבוגדנות הבדואית הצדיקה את המוניטין המפוקפק בו זכו.
הברזת להם עם החתונה ובחרת להתחתן עם פלסטינית רק בשביל לעבור לגור בעזה? באמת התנהגות בזויה…טצ'ה טצ'ה טצ'ה (הוא צ'יקצ'ק עם הלשון..)
אבו זידאן נראה קשוב יותר..אבל נותר שותק.
"אני רואה שהחלטתה לא לדבר.."
"בסדר גמור. אז אני אדבר". מלמל עודד.
שמעתי שכאשר בני הסראקווה כועסים…עדיף להיות מאוד רחוק מהם..
גם שמעתי שהם קצת מחפשים אותך.." גיחך עודד.
אבו זידאן הישיר מבט לכיוון עודד..הפחד נראה בעיניו.
"כמה זמן אתה גר בכפר אבו נועיבי ?"
אבו זידאן המשיך לשתוק.
אני מבין שלא נולדת בכפר הזה נכון?
אין תשובה
"אתה מעזה ?"
"לא בדיוק עזה…סיני נכון?" אין תשובה. אתה בכלל בדואי…הטיח בו עודד. אבו זידאן לא הוציא הגה. "נו טוב מר אבו זידאן..אני רואה שאתה בוחר בזכות השתיקה..אני מכבד את זה, אם אתה שותק אתה לא עוזר לי ולא לך. אין לי יותר צורך בך. אני אוהב לעבוד עם אנשים שעונים לי . שמשתפים איתי פעולה רוצה לדבר על מזג האוויר? אה נכון…לא ראית אור יום כבר כמה ימים.
אתה לא מתאר לך איזה חורף בחוץ..פתאום בנובמבר גשם..מי היה מאמין."
עודד פנה אל הגברתנים "יאללה תנו לו כוס קפה..תלבישו אותו ושלחו אותו הביתה..לא נוציא ממנו כלום." אבו זידאן מביט בעודד בחוסר אמון. להחזיר אותו לרמאללה? שאל הגברתן ? עודד התעלם מהשאלה והמשיך למלמל…"תן לו גם קצת כסף.. "כמה שקלים לתת לו? שאל הגברתן. שקלים? שאל וענה עודד…." לא." "תן לו שלוש מאות לירות מצריות" עיני אבו זידאן נפערו בפחד עמוק ונורא …הוא הביט מהופנט בעודד. "נחזיר אותו הביתה. למקום בו נולד, תחזירו אותו לסיני!" אמר בקול רם. אבו זידאן החוויר כמת. הוא פתח את הפה ניסה לאמר משהו. עודד קם מכיסאו ופנה לצאת .."חכה" נשמעה לחישה רפה יוצאת מפיו של אבו זידאן. "חכה רגע" הוא עשה עצמו לא שומע ופתח את הדלת כאילו במגמה לצאת."חכה…….!!! " ניסה אבו זידאן בכוחותיו האחרונים להוציא קריאה.. עודד נעצר. בחדר הבקרה שולי חייכה בשביעות רצון.
עודד יצא מאגף החקירות הישר לחניון התחתון המקורה.
הוא נכנס לטויוטה לנדקרוזר בצבע שמפניה. מנשה הנהג כבר ישב ליד ההגה. הרכב לא היה מונע. (הוראה מטופשת של עזרא קצין הבטיחות. עניין של זיהום אוויר או משהו…בכלל לא מובן..)
"לגילה" פקד על מנשה . "ירושלים!" "המפקד!" ענה מנשה. "באיזו שעה נגיע?" שאל עודד.
" היום יום רבעי . שעה שלוש וחצי..אחר הצהרים..הפקקים כבר התחילו. ללא כחולים נגיע בתוך שעה ורבע עד שעה וחצי" ענה מנשה. " זה מתאים לי" פלט עודד. "תן גז." צלצול טלפון ושיחה חטופה גרמו לעודד לעצור את מנשה.
"הנסיעה נידחת לעשר דקות…לא יותר." פלט תוך שהוא מזנק אל מחוץ לג'יפ.
הוא דילג חזרה לבניין , טיפס בדילוגים של ארבע ארבע לקומה השנייה ונכנס לאולם " משאבי תקשוב" משאבי תקשוב היה אולם רחב ידיים בו יושבים כ 50 עובדים מול סוללת של צגים. במרכז האולם היה ממוקם סגור בקירות זכוכית מוגבה כחצי מטר מעל למפלס האולם. החדר של ריקי מנהלת מחלקת הסייבר. לעודד לא היה לא הזמן ולא החשק למצבי הרוח של ריקי. היא יצאה מחדרה לקבל את פניו. פניה זעופות, וכועסת. "מעולם איננה במצב רוח טוב. למה לא מחליפים אותה כבר " שאל עצמו בפעם המי יודע כמה.
"איזה כבוד שהחלטה לרדת אלינו" ..פתחה בציניות האופיינית.. "מה חדש" פלט מתעלם מדבריה. "תגדיר חדש" ענתה בשאלה .תוך שהיא מפנה לו דרך אל משרדה.
עודד החל להתעצבן. הוא מיהר. מעמסה כבדה רבצה על כתפיו. "נו באמת" רטן. אבל ריקי לא קלקלה את המוניטין שצברה. "שאל שאלה מדויקת ותקבל תשובה מדויקת" החזירה לו.
את התקשרת אלי! התרגז, אמרת שעלית על זה! אני רוצה לדעת מה קורה כאן? איך זה בכלל עובד." ממתי אתם בכלל פעילים? עודד עצר עצמו. הוא ידע שהימים האחרונים היו מתוחים ומערערי שיווי משקל. הוא התיישב בכיסא מול שולחנה של ריקי ונאנח.
"יש לנו כאן מחשב ענק שעושה סימולציה בעוצמה של כ 15,000 מחשבים אישיים," הסבירה ריקי. כל מחשב "אישי" בכאילו מחובר ל IP שונה גיאוגרפית ופיסית. בכל מחשב 8 מנויים פעילים לרשתות המובילות facebook ,Twitter , Instagram Vine youtube whatsapp, וכו' כל 120,000 המינויים מנוהלים על ידי ה"רובוט" שלא היה מבייש את מבחן טיורינג.."הרובוט" הוא פריצת הדרך ההיסטרית שלנו.. הרובוט הוא מגה אלגוריטמוס. אלגוריטמוס מתפתח בעל יכולת למידה. יכולת לחוש רגשות. אנו מתייחסים אליו כאל מוח אנושי. כאל תמצית הבינה האנושית. יש לו שם. "הנרי" ,, האמת שאין לנו בינה מלאכותית..אבל יש בינה עצומה אצל המתכנתים שלנו. במקרה הזה הכוח הוא המוח. כלומר כוח המחשוב מאפשר להנרי לקבל שאלה. להעביר אותה לאלפי מנויים אנושיים ברשת , ללמוד את התשובות שהוא קיבל ולסנתז תשובה יחודית לבן שיחו.
"דברי עברית " מלמל עודד.
"הא" אמרה ריקי. "זה פשוט וגאוני. הדבר דומה לשחקן שחמט בינוני המשחק סימולטנית מול שני ענקי השחמט ובעצם הוא נותן להם להילחם אחד כנגד השני ללא ידיעתם. המחשב שלנו מנהל עשרות אלפי "משחקים" כאלו בו זמנית. אפשר לאמר שמקום שחמט הוא משחק את משחק התפקידים. למעשה בני אנוש משוחחים עם בני אנוש בתיווך מושכל של הנרי. זה עצום. זה עובד. הנרי דואג לנווט את השיחה על פי האג'נדה שלנו.
הרובוט מנהל 120,000 מינויים סימולטנית. הוא יודע להעלות תמונות, סטאטוסים, יודע לצרף חברים ולהביע דעות..הוא שואב מידע ברשת ומסוגל לבנות אלפי סוגים של אישיויות שונות הנבדלות בדת גזע ומין. הוא שולט בעברית, אנגלית, צרפתית וספרדית ובכל השפות שמדברים במדינות מוסלמיות בעולם. המטרה של הנרי היא לזהות מגמות. לנבא, לחזות את האירועים והתרחישים עוד לפני שהם קורים. לפני שהמעורבים בעצמם יודעים מה עומד לקרות. הנרי קורא מחשבות!
"אני חושב שאני מבין … ומה עומד לקרות?" שאל …
ריקי התעלמה והמשיכה "יש לנו מחשב מרכזי נוסף שעושה את העבודה השחורה. שמעבד את האינפורמציה והוא מצליח להצביע על מגמות..
למעשה הנרי יידע לחוש במגמות והתרחשויות בכל חברת אנשים המשתמשת ברשתות החברתיות. המחשב נכנס לפעילות מבצעית רק בשלושת החודשים האחרונים הוא בונה לעצמו את הקשרים החברתיים. עוצמתו , יעילותו והדיוק שלו מתעצמים מידי יום..
" מה את אומרת לי" עודד היה על קוצים …
"המתן בבקשה מיד תבין. הרובוטים שלנו יכולים לקיים שיחות נפש לתוך הלילה עם עשרות אלפי פלסטינים בו זמנית אנו יכולים להכיר את העדפותיו של כל אחד, הנרי מבצע סריקת מידע בגוגל ובכל המאגרים הגדולים אליהם הוא מסוגל לפרוץ. הוא מכיר את בן שיחו בתוך שניות ספורות ומסוגל לגרום לו להתאהב בנער או בנערת חלומותיו כך שעד הבוקר הוא יהיה מוכן גם למכור את ה-אמא שלו על מנת לשמור על קשר עם הנערה שגילה ברשת.."
"יופי, שפו… אז מה חדש ברמאללה? " ניסה שוב עודד את מזלו.
"שאל את השאלה הנכונה" חזרה על עצמה ריקי ועודד הרגיש שהוא ממש קרוב לעשות משהו שלא עשה מעולם…
"האם יש התארגנות עכשיו ברמאללה?" ניסה לשאול את השאלה הנכונה.
"תמיד ברמאללה אי שקט ויש התארגנות" שאל את השאלה הנכונה חזרה על עצמה ריקי כמו תקליט שבור.
"נו באמת ריקי." אמר בכעס. "האם אפשר לחוש באי שקט מתגבר ביומיים האחרונים" האם חשים בהתארגנות יוצאת דופן? מעניין אותי האם יש משהו חריג מאוד בימים האחרונים.
"כן" אומרת ריקי…"התארגנות יוצאת דופן" מממ כן אפשר לאמר. משהו שונה. מאוד…כן…משהו שובר שוויון. " עודד הקשיב במתיחות. ריקי הקלידה במהירות סידרת פקודות ומתבוננת במסך המרכזי. "ממממ מעניין. מעניין מאוד" היא ממשיכה להקליד בעצבנות פקודות, מקישה על המקלדת בתיקתוקים חדים, על המסך מתרוצצים מספרים ומפות סינופטיות. "לא נכון. אני לא מאמינה…. מי לעזלזל…." היא לוחצת על הטלפון ומדברת בספיקר "אמנון..כנס אלי עכשיו." "תשמעי ריקי. קצרי את דבריך ברגע זה.! אני ממהר מאוד, די עם ההצגות." עודד שנא את הגברת הזאת. הוא שנא את הפרצוף המכוער והרע שלה. "קפה?" שאלה מתעלמת מהוראות של עודד. היא ידעה שמה שיש תחת ידה …זו פצצה אמיתית…." רק חבל שלא יכלה למסור זאת ישירות לראש השירות חשבה לעצמה" אמנון נכנס לחדר. בחור צמוק עם משקפיים , חנון קלאסי, מעט גבוה מהממוצע. בן 30. לא מישהו שאתה רוצה לחתן לבת שלך. "זהו אמנון, ראש דסק רמאללה ביחידת הרשתות החברתיות" הציגה את אמנון. "וזהו עודד ראש יחידת טרור פלסטינאי". הציגה את עודד. "תן לנו סקירה , מה קורה עכשיו ברמאללה." "כבר יומיים שאני מצליח לזהות רחש חדש ברשתות," התחיל לספר אמנון, המיוחד הפעם שהגלים לא מתחילים באוניברסיטה. לא מסטודנטים, לא מפעילים מוכרים. הגלים באים כאילו באקראי..הרבה אינדיבידואלים..לא מוכרים. את יודעת מה זה אומר!" שאל אמנון. "כן …. אנחנו כבר לא לבד!" משיבה ריקי. "דברי עברית ריקי.! מה קורה…" עודד עמד על סף פיצוץ. "שחקן זר נכנס לתמונה ומנסה לשנות את המגמות…" הסבירה ריקי ברוגע. עוד מישהו התחיל להפעיל רובוט!" "איך את יודעת " שאל עודד בעצבנות.
ראה, התארגנות אוטנטית אפשר לזהות על ידי תבנית המעגלים של הפצת הקריאה להתארגנות. מעגל קרוב. מעגל פנימי, מעגל מתרחב. ואז מעגלים מעגלים של אנשי הקשר. זו תבנית אוטנטית של התפשטות מידע ברשתות חברתיות. הנרי יודע לזהות אותם, לנתח אותם , לעקוב אחריהם. לחשב את קצב ההפשטות, להשוות לאירועים קודמים. ואפילו לנבא את המרחק ועוצמת הבאזז. התבנית הזו נכונה לכל קהילה המשתמשת ברשת אינטרנט חברתית. בדקנו את התבנית במשך זמן ממושך. בדקנו אותו כאן בשטחים ובדקנו אותו בחו"ל. התבנית חוזרת על עצמה. הנרי מקפיד לשמור בעצמנו על אוטנטיות כזו כאשר אנו שותלים מידע או מנסים לגרום לאירוע או התרחשות. עד עכשיו עשינו זאת לצורך בדיקת כילים. "המשיכי" ביקש יואב בהתעניינות מוגברת. "תודה אמנון" אמרה ריקי. ריקי המתינה שאמנון יעזוב. "מישהו מנסה להתסיס את הרחוב ברמאללה". אמרה ריקי בנחרצות. גורם זר? ממשלה זרה? ראה את מעגלי התפשטות המידע…" אני לא רואה אף מעגל" אמר עודד בהתרסה.. "בדיוק " המשיכה ריקי" .אין מעגלים. אין אופיין התפשטות טבעי, יש ניסיון לא מקצועי לשתול תסיסה בשטחים. להוציא את הצעירים לרחוב. ליצור תרחיש הפגנתי. …כלומר לפזר מידע ברשת כאילו יש התארגנות ספונטנית. אבל לפי מה שאני רואה מדובר בגורם לא מתוחכם ו גורם שלא מקפיד על דפוס התפשטות המידע ברשתות החברתיות. גורם שחושב שהוא נמצא בחלל ריק… חושב שהוא לבדו המציא את הגלגל. הוא כנראה לא יכול עדיין לזהות את פעילותנו ברשת, בגלל שאנו פועלים על פי התבנית הגינרית להתפשטות מידע. הפלסטינאים לא יכולים לזהות את ההתערבות הגסה של הגורם הזה. לפחות לא מיד. אין להם כלים. הוא עלול להצליח! על פי התוכן מישהו מנסה לא רק להוציא להפגנות…המישהו הזה רוצה לגרור את השטחים למרחץ דמים." ריקי מביטה בעודד. עודד מביט דרך קירות הזכוכית..חושב עמוקות.."הדבר הרבה יותר מסוכן ממה שהיא מעלה על דעתה" חשב לעצמו.. "הגורם הזר הזה צריכה להיות מדינה מפותחת עם יכולות…. סין? רוסיה? מדינה ערבית?" ניסתה לנחש. "האם אנחנו יכולים לשבש את המהלך? " חשב עודד בקול רם. "אנו לא מאורגנים לכך. לא ציפינו לזה. לפחות לא בשלב כל כך מוקדם.. אנו שמחים שהצלחנו לזהות את המהלך. אתה יודע. המטרות שהוצבו ליחידה היו שונות… אנו מכינים מכונה שמנתחת התנהגות האוכלוסיה ומנבאת תרחישים. ואם נצליח..אז אולי ליצור תרחישים…אבל כניסת שחקן זר! לפתוח במלחמה נגד ארגון המנסה ליצור תרחישים התסריט הזה לא עלה על דעתנו." סיכמה ריקי.
"למה את קובעת שזו מדינה זרה? " התעניין עודד. " יש אינדיקציות לגורם מחוץ לשטחים?" "אתה יודע איזה כוח מיחשוב צריך? איזה אלגוריתמים מורכבים. רק מדינה מערבית מסוגלת לכך… אני בטוחה.." פסקה ריקי.
אני יוצא לירושלים. אחזור בערב ונמשיך את הדיון, המתיני לי. תתחילי לחשוב מהר כיצד עוברים להתקפת נגד מול הגורם הזר. כיצד לחסום אותו. זה הופך להיות העדפה ראשונה שלנו ודחופה.
ומה שהגורם עושה בשטחים הכי פחות מדאיג אותי! "מה" נדהמה ריקי.
"הוא לא רק בשטחים ריקי! " הכניסי בבקשה את הנרי לעבודה ברשתות החברתיות בישראל..חפשי את הגורם הזה שם. .אני משוכנע שהוא פועל במרץ רב בקרב הרשתות החברתיות בישראל.
את זוכרת שלא הצלחנו סינו לנתח את האירועים שהובילו להפגנה הידועה בשם " צדק חברתי" הצלחה שאף גורם פוליטי לא הצליח לשחזר התארגנות שלא הצלחנו לפענח. הפגנה זו היתה ככל הנראה רק ניסוי כילים של הגורם הזר. בינתיים אל תעשי פעולה אקטיבית. אבל מרגע זה אנו משנים את העדפות. מרגע זה המטרה הראשית שלנו היא להילחם בגורם זר המנסה לעורר התקוממות. הן בקרב הישראלים והן בקרב הפלסטינאים. אנו חייבים לשבש את המהלכים שלו." קבע כפקודה. הוא יצא מהחדר במהירות ושוב דילג במדרגות מטה לחניון. הוא נכנס לג'יפ ופלט לעבר מנשה. "יאללה נזוז. שים כחולים." אחר צהריים מעוננים וסגריריים קיבלו פניהם ביציאתם מהחניון "החורף קצת מפתיע" חשב עודד "האם זה רמז לבאות?."
מנשה בחר לעבור לנתיבי איילון צפון. משם לכביש 5 , כביש 6 ו443. הוא חישב את המסלול המהיר, קיבל תדרוכי תנועה, עדכן במסלול הנסיעה את יחידת ההבטחה,את משרד מפקד השב"כ ואת " מפקד משמר השבעה" (היא יחידת המחץ על אופנוענים שתפקידה למנוע נפילתם בשבי של בכירים "בכל מחיר" . ) שקט בג'יפ. עודד היה שקוע במחשבות. "רק מהמחשבות אפשר לעשות סרט" אמר מנשה. אבל מיד השתתק כשראה את המבט הקשה בעיניו של עודד. הטלפון של עודד צלצל. " כן זיוה" ענה "הוא ממתין לך בעוד שעה." ליבו של עודד פעם בקצב מוגבר. "הנה זה מתחיל"…חשב…"הטירוף ". הם הגיעו לבסיס בירושלים בתוך פחות משעה. מנשה החנה בחניון התת קרקעי עודד טיפס בדילוגים במדרגות לקומה השנייה. כאשר נכנס לחדר הישיבות כבר ישבו סביב השולחן קציני צה"ל בדרגות גבוהות, ואנשים בחליפות שחורות. עודד החלט לצאת מהחדר. הוא חייב לשוחח עם יואב, הוא פנה ללשכת ראש השב"כ , היכן יואב שאל את הפקידה. יואב ביקש שתצטרף לישיבה. השיבה הפקידה מבלי לענות לשאלתו. הוא כרגע נכנס לאולם. "בסדר" פלט "אבל אני חייב לשוחח איתו." אחרי הישיבה. פלטה הפקידה. עודד חזר לחדר. הוא לא הכיר חלק מהנוכחים. במיוחד לא את הפוליטיים שביניהם שכה תיעב. הוא ראה את יואב בחדר, יואב בדיוק התחיל להעביר תדרוך. "לפני כעשר שנים, ב 3 בנובמבר 2004 נבחר ג'ורג' בוש לקדנציה נוספת. ארבעה ימים לאחר בחירתו נפטר באופן מסתורי ערפאת בבית חולים צבאי, שמור בצרפת. התוכנית ה"סודית" מבית היוצר של "אברמס" החלה להתגלגל. חודשים ספורים לאחר סילוק ערפאת מהדרך הגיע לרמאללה גנרל אמריקאי "קית' דייטון" עם שק הכסף המכיל מאות מיליוני דולרים והתחיל לבנות מהיסוד את מדינת פלסטין. דייטון סילק הצידה בצורה פחות קיצונית את אנשי המפתח המושחתים והבלתי מקצועיים שניהלו את הרשות. הוא בנה מערכת ביטחון חדשה, מושתת על בעלי מקצוע מיומנים. את טובי הסטודנטים הפלסטינאים שלח ללימודי קצונה באנקרה. ואת הטובים שבקצינים הוא זימן באופן חשאי לארה"ב ללא ידיעתנו. באנקרה, הסטודנטים הפלסטינאים סיימו בית הספר לפיקוד וביטחון חזרו לגדה כאנשי מיקצוע בכירים, שקולים, עם תואר ראשון ובדרגת קצונה. משמרות הנשיא הפלסטינאי לא היו עוד ארגון טרור אלא צבא ממלכתי מקצועי . הסטודנטים הטובים ביותר שהוזמנו לוושינגטון חזרו לגדה דרך טורקיה כקציני CIA מקצועיים שנאמנותם לארה"ב לא נפלה מנאמנותם לפלסטין. דייטון בנה בסיס טירונות והדרכה מקצועי בעיירה קבלאן , לאימון תשעת אלפים שוטרים וחיילים שיהוו את כוח השיטור והצבא הפלסטיני. בתוך 5 שנים העמיד דייטון על הרגליים צבא ומשטרה ברמה מקצועית גבוהה. ומתחת לאף שלנו הוא בנה בפלסטין מנגנון מודיעיני מקצועי מצויד ומאובזר בטכנולוגיות ושיטות עבודה מתקדמות (המנוהלות עד היום על ידי גורמים אמריקאים ) היחסים בין קהילת מנגנוני הביטחון הפלסטיני והישראלי התחממו והשתפרו בלחץ אמריקאי כבד עד לשיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני אופרטיבי מלא. האמון של הפלסטינים בארה"ב שוקם וכך גם התלות של הפלסטינים בארה"ב…תוכנית אברמס אמורה בסופו של דבר לסלול דרך לשלום. . האמריקאים החליטו לקדם את ניקוי האורוות גם בישראל. הם רואים בביבי "עוד" ערפאת אחד שצריך לסלק מהדרך" המשפט האחרון נפל והתפוצץ כפצצה על אזני המשתתפים בישיבה. כולם החלו לדבר כאחד. התערבות אמריקאית וניסיון להשפיע על בחירות אינם דברים חדשים. האמריקאים תמיד בוחשים ומנסים להשפיע..אבל חיסול נתניהו…? על סמך מה אתה אומר את זה? שאל בחרדה ובתימהון שמעון יקותיאל שהיה יועץ צבאי לענייני פלסטינאים במשרד ראש הממשלה. אינני יכול לפרט יותר מידי. הסביר יואב ראש השב"כ. אבל בוא נאמר שאם מישהו היה מקשיב לשיחות בין לאנגלי ווירג'יניה לשגרירות ברחוב הירקון..לא היה נותר בו ספק". "מה זאת אומרת אתה לא יכול לפרט…זו רעידת אדמה! זו פצצה גרעינית…זה זוועה!" הזדעק אחד מהחליפות השחורות שעודד לא הכיר. "כנראה שהעניינים בין ושינגטון וירושלים הרבה יותר חמורים ממה שהערכנו". המשיך ראש השב"כ "המשטר הדמוקרטי בוושינגטון הוא חזק. הוא יציב, הוא בר קיימה. והוא עויין אותנו והוא נקמני. לצערנו השלטון בוושינגטון יישאר בידי הדמוקרטיים עוד זמן רב (או עד לפיגוע הבא שיבצעו המוסלמים בניו יורק.) אנחנו צריכים להתחיל להתכונן לימים קשים למדינת ישראל". מה פירוש להתכונן? שאל יקותיאל. "מה עומד להתרחש…" "זוכרים את קיסינג'ר… אבי הרעיון שיש לתת לישראל לדמם… זוכרים שאמריקה השהתה אספקה חיונית במלחמת יום כיפור נותנת לנו להתבוסס בדם שבועות ארוכים וקריטיים?
תסריט הבלהות של בגידה של הממשל הדמוקרטי עומד להתרחש בשנית…ואין אף גורם בעולם שיכול לעצור אותו….

פרק א' "כפרי הבשל"
סוף ספטמבר 2015. אוויר האוטובוס היה לח וחם. הנהג הערבי ניווט דרכו בשבילי העפר בינות לעצי הזיתים. האוטובוס היה מלא רק בחציו בצעירים וצעירות. שקט באוטובוס. חלק מהצעירים ישבו בקבוצות קטנות והתלחששו, חלקם היו בודדים ולא יצרו כל מגע אחד עם השני.
על הספסל האחורי, ישבה לבדה בחורה נאה, עיניה עצומות. אוזניות באוזניה ועל פי נדנוד ראשה אפשר לנחש שהיא מקשיבה למוסיקה. כפייה ערבית סביב צווארה. שיער שטני ארוך ואסוף מאחור. לבשה חולצה משובצת נוסח מערבונים, ומכנסי ג'ינס בצבע תכלת. נעליים גבוהות חומות. נעלי עבודה. היא לא הקשיבה למוסיקה. ראשה היה אפוף מחשבות. הן התרוצצו והתחלפו ללא הרף. רגע ריחפו מעל שמי תל אביב, הישר לתוך משרדה בחברת "נען-דבירסקי מהנדסים ויועצי מיזוג אוויר" שם עבדה על תכנון מערכת מיזוג האוויר למלון "הייט" החדש וברגע הבא כבר ריחפו מחשבותיה בין עצי הזית, חוככת בדעתה עד כמה משפיע מזג האוויר הבלתי יציב על מועד מסיק הזיתים שהיה מוקדם השנה מהרגיל. "ואולי הקדימו בגלל חופשת הסוכות ? " חשבה "בחופשת סוכות יותר קל לגייס מתנדבים" .
האוטובוס עצר בקרחת יער קטנה. במרכז מטע הזיתים. בצד קרחת היער עמד שולחן שדה ארוך עמוס שתייה ופירות. הצעירים ירדו מהרכב וצעדו לעבר השולחן.
מאחורי השולחן המתינה להם ערבייה מבוגרת, בסוף שנות החמישים , מוקפת בבני משפחה וחברים פלסטינאיים מהכפר.
"ברוכים הבאים לכפר שלנו" בירכה שריפה את הבאים. "שמי שריפה אטיאני. אני אלמנת מלחמה. בעלי נרצח במלחמה. תודה תודה על אומץ ליבכם שבאתם לעזור לנו במסיק. אתם יודעם שהמתנחלים, בעיקר מ"רחלים" עושים בעיות ולא נותנים לנו למסוק. טוב שיש אנשים טובים כמוכם.
אתם מביאים שלום. יחד איתי, כאן, משפחה, קרובים וחברים שגם כן כמוכם הגיעו היום לעזור לנו עם המסיק." בסוף הנאום המחזק, רוחם של המתנדבים היתה מרוממת. הם הרגישו אופוריה נפלאה של נתינה ועזרה. רובם הנהנו בהסכמה בראשם וחלק נגשו ללחוץ את ידה של שריפה ולחזק אותה.
לאחר זלילת הפירות המתנדבים מישראל קיבלו הדרכה קצרה על המסיק ויחד עם הקרובים הפלסטינאים התפזרו במטע.
המטע היה וותיק מאוד. עצים גדולים ועבותים. חלק מהעצים היו עמוסים בזיתים ירוקים ובחלקם כמעט ללא זיתים. גם נעמי קיבלה סל, וסולם, הראו לה שני עצים שמתפקידה למסוק. נעמי שיערה כי הסיבה לכך שחלק מהעצים נטולי פרי היא שקבוצות מתנדבים כבר הקדימו ומסקו במטה זה.
ככל שהחלה במלאכה השתפר מצב רוחה. התגברה התלהבותה. והיא חיש מהר מילאה את הסל עד גדותיו. כאשר ניסתה לרדת הבינה שהמשימה הקשה במסיק היא לרדת עם הסל המלא .. היא התחילה לעשות ניסיונות ירידה לא מוצלחים…שבהם כמעט נפלה, היא החליטה לזעוק לעזרה אבל לפתע שמעה אותו אומר בעברית במבטה ערבי לא כבד.. "אפשר לעזור?"… היא לא העזה להביט למטה. "כן!" התחננה נעמי. "בבקשה אני כמעט נופלת. הסל כל כך כבד". " בסדר" שמעה את הקול עונה לה "אל תזוזית אני מטפס אלייך" היא חשה שמישהו מטפס בזריזות על הסולם שלה עד שעמד ממש מאחוריה, בזהירות חיבק אותה מאחור שומר שלא תאבד את שיווי משקלה, ובידו השנייה אחז בסל הכבד. " או קיי שחררי את הסל..אני מחזיק…אל תדאגי אני מחזיק גם אותך וגם את הסל." בפחד ובזהירות הניחה נעמי לסל להחליק ליד של המלאך המושיע. הוא אחז בסל והחל לגלוש חזרה למטה בזהירות רבה עד שרגליו פגשו בקרקע הבטוחה.
נעמי ירדה אחריו. הרגישה קצת מטופשת. הינה היא באה לעזור ובעצם עוזרים לה. רק כאשר הרגישה את האדמה תחת רגליה עזרה עוז והתבוננה במושיע שלה. היא ראתה גבר יפיפה. עיניים ירוקות חומות, שיער שחור פנים נעות. גוף אתלטי, זיפי הזקן שצמחו מהבוקר הוסיפו חן רב לפניו.
" תודה הא הא " לנעמי נעתקו המילים. "כן כן הסל מאוד כבד…" מרגיע . "לא ידעתי שזיתים יכולות לשקול כל כך הרבה…" חשבה בקול רם מרגישה עדיין מטופשת. " כן נכון, החוכמה למלא רק שליש סל בכל פעם. " הסביר בחיוך. "נעים מאוד שמי זידאן" אמר והושיט ידו ללחיצה. נעמי לקחה את ידו ולחצה בחום. "מממ גבר נאה" חשבה בליבה ומיד סילקה את המחשבה ונזפה בעצמה.
היא התגאתה בדרך בה היא מנהלת את חייה. היא ידעה לנהל דיאלוגים כנים עם עצמה וידעה לקבל החלטות בצורה מושכלת ובפה אחד בינה לבין עצמה. הייתה מסוגלת לראות את עצמה מהפנים אל החוץ ומהחוץ אל הפנים. לנתח את המציאות בצורה נאורה ורציונאלית ומשקיבלה החלטה הייתה שומרת בקנאות שלא לסטות מהדרך אותה טוותה. בת מזל גדי. מרובעת ומסודרת. חייבת שכל דבר יעמוד במשבצת שלו. חלילה לערבב מין שאינו מינו. נאחזת בסדר כמו שנאחזים בקו החיים. ספונטניות הייתה מילה גסה בעיניה. ספונטניות הייתה מילה נרדפת לחוסר סדר, חוסר תכנון, בלאגן. היא תיעבה בלאגן.
"אני חושב שאת מאוד אמיצה לבוא לעזור לנו" אמר זידאן , דבריו ניערו את נעמי ממחשבותיה והחזירו אותה באחת למטע. "בכיף" השיבה.
זידאן רוקן את הסל בדולב הצהוב והושיטו לנעמי. "אני סטודנט " פלט אגב כך..
"אני כבר סיימתי.. מה אתה לומד" שאלה כאילו בהתעניינות. אבל כל רצונה היה לחזור לסולם למסיק ולמחשבות. "הוראה…אני רוצה להיות המחנך הטוב בעולם" . "יפה לך" השיבה תשובה מאולצת…"אני סיימתי הנדסת מכונות" נעמי ניתקה את הסל מידו של זידאן וחזרה לעץ הזית שלה. היא למדה די מהר שכאשר ממלאים את הסל רק במעט כל פעולת המסיק הופכת הרבה יותר קלה ובטוחה..אט אט פעולתה הפכה יותר ויותר אוטומטית הדבר שיחרר את ראשה חזרה למחשבות על העולם, על מהות העולם. מהות הקיום. למה אנו חיים, למי זה חשוב בכלל למה חיים ואיך חיים ממילא כולם מתים. אז בעצם שום דבר לא חשוב. האא לא יכול להיות. חייבת להיות סיבה.. ואם אין סיבה? הרי רק במקרה התפתחו יונקים עד לרמה של בני אדם. יכולנו להישאר קופים..או אפילו עכברים…רגע ויכול להיות שאנו רק בראשית הדרך..והאדם זה לא הייצור האחרון אלא רק שלב ראשוני בהתפתחותו של ייצור בעל בינה אדירה…חכמה , נבונה, מוכשרת, יפה.. כן יפה,,
" יאללה חברה. הפסקה. בואו לאכול משהו ולנוח" נשמעו קולות במבטה ערבי כבד . הקולות החזירו את מחשבותיה למטע הזיתים, להתנדבות, ולעשיית הצדק. כן צדק. אם סדר וארגון היוו את קו החיים, את המשענת, את המסילה, את המסלול הבטוח למטרה…הרי שהמטרה הייתה, ותמיד תהייה עשיית צדק. נעמי ראתה בצדק ערך עליון, החתירה לצדק היית משאת חייה. "הצדק מקדש את האמצעים" נהגה לאמר במסגרות חברתיות מצומצמות.
אט אט הגיחו מתנדבים ומקומיים מבין עצי הזית וצעדו לכיוון השולחן. נעמי הזדחלה יחד עם האחרונים שהגיעו לשולחן. רק עכשיו הרגישה את העייפות מהמסיק. הכתפיים כאבו לה. לא חשה כלל רעב. אבל הייתה מוכנה לשתות שני ליטר מים קרים. "אז איך קוראים לך" שמעה קול נעים מאחוריה במבטא ערבי קל.. " לא אמרת לי". היא הסתובבה וראתה את זידאן.. " האא סליחה… נעמי. " "נעמי" .. נעים מאוד. נו איך הולך עם המסיק? עכשיו בסדר ענתה בביישנות. אני עושה את זה כבר באופן אוטומטי …בעינים עצומות. "בואי איתי". הציע זידאן…"רוצה לשתות מים זכים זכים וקרים הישר מהבאר? " "אויי.. כן. אני כל כך צמאה..נשמע מאוד מפתה." זידאן הוביל אותה בין העצים לכיוון הבתים הראשונים בכפר ושם התגלת באר מים.. ממש כמו בציורים שבספרים. באר מים בנויה מאבנים לבנים מסותתים. עם כותרת בולטת סביב כמו כתר. גלגלת חבל ודליים. "ואאו ממש באר" אמרה נעמי.
זידאן שילשל דלי לבאר והחל לעלות אותה עם הגלגלת….. "נראה כל כך אוטנטי כמו בסיפורי התנ"ך"..התפעלה נעמי. זידאן הושית את הדלי לנעמי. " שתי הישר מהדלי". המים היו קרים וטעימים.נעמי לגמה והרגישה את הקרירות זוחלת ומתפשטת בכל גופה. היא התישבה על הרצפה בישיבה מזרחית והשעינה גבה על הבאר. היא הניחה לגלי העייפות להתפשט בכל גופה. עצמה את עיניה. הרגישה ברוח קלה העוברת דרך גופה. תחושות נעימות של שלווה, רוגע, קרירות.
זידאן התיישב לידה. " כל כך נעים כאן " אמרה. "אני אוהב לבוא לכאן להיות עם עצמי. לעצום עיניים ולתת למחשבות להירגע. אני חושב שהכי קשה זה להרגיע את המחשבות. הן מתרוצצות ומטרידות ולוחצות על כל הכפתורים שאתה רוצה להסתיר מהן. אבל כאן יש קסם במקום. אני בא לכאן לצנן את המחשבות. כאן אני סוף סוף מרגיש שאני מצליח לדומם לכמה דקות את המנוע…כל כך כיף ללא המחשבות המטרידות. "ספר לי זידאן" אמרה נעמי עדיין עם עיניים עצומות. "ספר לי על המחשבות המטרידות אותך."
זידאן הרגיש קורת רוח מהשאלה. הוא הסביר לה שההווה הבלתי נסבל , הרדיפות, ההתעמרות, ההשפלה, השנאה והגזענות ניתנים להכלה. אבל מה שמטריד אותו זה העתיד. כלומר שאין עתיד. גם האופטימיסטים שבבני האדם בשטחים לא מסוגלים לראות עתיד ורוד. לא מסוגלים לראות את היום שיהיו חופשיים. שיהיו עם בלתי נרדף. הם כולם אנשים מסוג ג'. בני אדם שמותר לרמוס, לקלל להשפיל, להכות לעצור, ללא משפט. "אני לא רוצה להביא ילד לעולם ללא עתיד" אני אפילו לא מתכוון להתחתן. אני בקרוב מתחיל ללמד. אני רוצה להיות המורה הטוב ביותר, מחנך לחיים. ולאיזה חיים בדיוק אני מחנך? מה אשיב לתלמיד שישאל אותי למה אנחנו אנשים סוג ג'. האם את חושבת שאכפת לו מהיסטוריה? אכפת לילדים מי אשם? ילדים לא מביטים אל העבר ילדים צופים תמיד קדימה. הם זקוקים לעתיד. לא מעניין אותם העבר. הם לא צריכים לשלם על פשעים של אחרים. העתיד נראה שחור יותר ויותר. ידיים זדוניות בוחשות בקלחת וחורצות את עתידנו. הישראליים רואים את המצב דרך משקפיים צרות ועקומות. למנהיגים שיקולים זרים ומוזרים . אבל אני אכפת לי מהעתיד של הילדים שלנו. אכפת לי מבני האדם שחיים כאן. והאמת המטרידה והמאיישת היא שאי אפשר לעשות כלום. זה אוכל אותי מבפנים.
"אבל די לבלבל לך את המוח. בואי נלך לאכול משהו." זידאן קם והושיט יד לנעמי . נעמי לקחה את היד והתרוממה לעמידה. הם עמדו פנים מול פנים. נעמי חשה בזרם הנשי המתפשט ממפשעתה אל ביטנה. היא השפילה מבט והחלה ללכת לצידו לכיוון קרחת היער. "אתה לא מבלבל לי את המוח" פלטה בלחש. אני חשה באותן מחשבות. אני רואה בך בן אדם. אני רואה בכל אדם בן אדם. ובעבור צדק אני מוכנה להילחם." זידאן חש תחושה של סיפוק. הוא היה די בטוח עכשיו שנעמי ללא ספק מטרה טובה. כאשר למד לגייס משתפי פעולה, הוא זכר כלל חשוב. אל תחפש מטרות לגיוס מתוך קהלים רנדומאליים. לך לחפש אותם מתוך קבוצות שמראש שותפים לרעיון שלשמו אתה מגייס אותם. מתנדבים יהודים שמגיעים לכפרים פלסטינאים על מנת לתמוך בפלסטינאים ולסייע במסיק זיתים הם ללא ספק קהל נוח לגיוס למטרות המודיעין הפלסטינאי. "היא מוכנה להילחם למען הצדק" חזר במוחו על המשפט שאמרה. "טוב מאוד". חשב לעצמו. הם הגיעו לשולחן העמוס שתייה , פיתות, לבנה, זעתר ושמן זית. לאחר שהכינו לעצמם פיתות עם לבנה התיישבו בין העצים ולעסו בשקט.
"ילדים?" שאל חרישית. "מה" שאלה. "ילדים, את יודעת. יש לך ילדים?" הסביר. "הא לא" חייכה. "אני לא נשואה.." "סליחה לא הייתי צריך.." " לא זה בסדר. זה נורמאלי לשאול.." הרגיעה את זידאן. "יאללה חברה עוד קצת ונסיים להיום" הכריזה שריפה. המתנדבים החלו לנוע חזרה אל המטה ולהיבלע בין העצים. נעמי הצליחה למצוא את עץ הזית שלה …"עוד קצת וסיימתי איתך" לחשה לעץ.
הזמן חלף ונעמי מצאה עצמה יחד עם שאר המתנדבים ליד האוטובוס.
זידאן ניגש להיפרד ממנה. מסר לה את המייל שלו. רק לצורך החלפת דעות הבטיח. " בכיף" ענתה לו נעמי. . הוא היסס קצת לידה.. " הא הינה אתן לך את המייל שלי…" אמרה בנימוס. זידאן היה מרוצה. פרי טוב קטפתי חשב לעצמו.
ביום ראשון נעמי חזרה לעבודה במלוא המרץ. היא עבדה על תכנון מערכת תעלות אוויר למבנה מסחרי גדול ומורכב המכיל משרדים, חנויות בתי קפה מחסניםוחניונים מנהלי החברה נהגו לזלזל בתכנון התעלות ומסרו זאת למתכננים הזוטרים. אבל נעמי התייחסה לעבודת ברצינות גמורה. נהגה להקדיש יום שלם לחישובים עוד לפני ששרטטה קו אחד.
חווית המסיק נשכחה ממנה. זידאן נמחק מזיכרונה לתווך הקצר. דמותו שקעה עמוק במצולות בנק החוויות ונמוגה בקרקעית. שיגרת היום חזרה להשתלט על חייה. בדרכה הביתה עברה ב AM-PM לקנות חלב וקוטג'. סדר הדברים היה שיגרתי ומתוכנן: כביסה, וויש ניקיון , מבט לחדשות ועם ספל קפה נטול וספר ישר למיטה. היא לא נרשמה ל פייס. החליטה שאין לה צורך בטרוף הזה. ענת המזכירה בחברה..היתה רוב זמנה שקועה בסמרטפון..עוברת על הפייס. את נעמי זה הגעיל. מעולם לא אמרה זאת לענת אבל מאוד רצת לאמר לה "גברת את באת לעבוד או באת לשחק בפייס על חשבון העבודה..בגלל ענת התנתקה לחלוטין מהסמארט פון בזמן העבודה. רק עכשיו לפני השינה פתחה את הפון על מנת לעבור על מיילים.
היא גרה ברחוב גורדון 30. קומה ג' . למעשה זאת קומה רביעית כי גם את קומת העמודים צריך לטפס. היא אהבה מאוד את הדירה. קרוב לכל מקום. לים, לדיזנגוף, לעבודה, לבתי קפה. הכי תל אביבי שיש. הרטיבות מהגג הפסיקה להטריד אותה. אפילו גם הזקנה הסרבנית מקומה א שפיטרה את עובד הנקיון. כבר לא עיצבנה אותה. היא חצתה את קו הסיום של חיי הסטודנטים ועברה לעולם של "ברוכים הבאים לחיים עצמם 40 שנות שגרה ואחר כך זקנה, מחלות, ומוות. "
נעמי ניסתה לגרש את המחשבות הטורדניות.."מה אני זקנה ינטה כמו השכנה? דיברה אל עצמה. "יאללה צאי מזה" פקדה. ואז נזכרה בזידאן. נזכרה בשיחה על המחשבות הטורדניות. היא חשה בושה ,,לזידאן יש דאגות אמיתיות . דאגות קיום בצל השלטון הצבאי האכזרי…ועל מה היא מוטרדת ממה שיהיה גורלה בעוד 40 שנה? בדחף של רגע פשפשה בארנקה אחר כתובת המיל שזידאן נתן לה:
הי זידאן. תודה על העזרה. היה נעים מאוד.
נעמי
נ.ב.
מקווה שאתה זוכר מי אני מבין כל המתנדבים.
היא חייכה לעצמה, סגרה את הסמרטפון וחזרה לספר. (“בית קיץ עם בריכה” של הרמן קוך), אבל כעבור דקות ספורות מצאה עצמה בודקת את המייל, לא מסוגלת להתרכז בספר. זידאן ענה רק כעבור יומיים.
לגברת נעמי שלום
ברור שאני זוכר אותך. מאוד שמחתי לקבל ממך הודעה. מאוד מרגש לקבל מייל מיהודים. אני לא מכיר יהודים למרות שהייתי רוצה. הייתי רוצה כל כך לשבור את הקרח. את השינאה שנובעת מחוסר היכרות של האחד את השני. ביום שישי אנו עושים מסיבה בראמללה. מאוד הייתי רוצה להראות לך את רמאללה מהצד שאת לא מכירה. שאולי אף ישראלי בעצם לא מכיר. את בני האדם שיש כאן. אם תסכימי זה מאוד פשוט. יש מוניות ויש אוטובוסים ליד שער שכם. אנא כתבי לי. יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לספר לך.
זידאן
"הוא אמיץ במייל יותר מאשר בשיחה פנים מול פנים." חשבה בליבה "שטויות לעולם לא אסע לרמאללה , לא השתגעתי!" אבל מצאה עצמה עושה גוגל לתחבורה ציבורית לרמאללה. . נדהמה לראות שיש כל כך הרבה אוטובוסים שיוצאים לרמאללה. היא שלחה מייל תודה נימוסי לזידאן. אמרה שזה קצת גדול עליה לנסוע לבד לרמאללה. הבטיחה שיום יבוא ויוכלו להיפגש ללא פחד.
למעשה היא לא פחדה. אפילו חשה מסוקרנת מאוד. חשה דחף בלתי מובן לצאת לרמאללה. היא ניחמה את עצמה שכל השבוע עדיין לפניה ואין לה מה להחליט בחיפזון. הרעיון שזידאן שתל במוחה לא הרפה ממנה. היא החליטה לא לספר על כך לאיש. וידעה שלא תעמד בהבטחתה. למחרת בבוקר התקשרה לגדעון. היא סיפרה לגדעון על הזיתים ועל זידאן. ועל המייל היא סיפרה לו שהיא נוסעת לרמאללה. "השתגעת" שאל גידעון. "כן" ענתה נעמי. "אני מאושרת. קבלתי החלטה.. " גדעון לא שיחק משחק של מבוגר אחראי. הוא הבין לליבה. בסתר ליבו היה רוצה גם להצטרף. הוא הכיר את נעמי באוניברסיטה ולמד לחבב את הרעיונות שלה. הם לא היו כל כך רחוקים מהשקפת עולמו. "תשמרי על עצמך" אמר. בשביל נעמי זה היה האור הירוק. היא חרגה ממנהגה ושידרה מייל לזידאן עוד לפני שיצאה מהמשרד..
זידאן הי
אגיע ביום שישי
איך אפגוש אותך ברמאללה?
נעמי
מהרגע ששלחה את המייל הרגישה באופוריה. מחשבות התרוצצות בראשה. מה תלבש? מה תיקח איתה לרמאללה. צריך דרכון?

אוטובוס קו 18 ירושלים-רמאללה היה קטן וצפוף מאוד. מזכיר את אוטובוסים של אגד משנות החמישים. חלק מהנוסעים עמדו מחוסר מקומות ישיבה. מוסיקה ערבית נשמעה מרמקולים צרודים. היה מחניק באוטובוס.
נעמי ישבה מכווצת בספסל במרכז האוטובוס. לידה נדחקה ערבייה שמנה עטויה גלימה ורעלה. בספסל האחורי ישב גבר צעיר לבוש היטב, משקפיים, קורא עתון. מידי פעם מבטו ננעץ בנעמי. .
האוטובוס עצר במעבר קלנדיה. חיילים רבים הקיפו את האוטובוס ושלושה חיילים עלו ועברו בין הנוסעים. נעמי נכנסה לחרדה. אולי אסור לי להיכנס לרמאללה הירהרה, יעצרו אותי? החיילים ירדו מהאוטובוס והם המשיכו בנסיעה. הגבר עם העתון המשיך לנעוץ מבטים בנעמי.
נעמי הביטה מבעד לחלון. האוטובוס עבר דרך שכונות פחונים. בקתות מתות ליפול. ילדים קטנים ערומים בחציים מתרוצצים על הכביש ומאלצים את הנהג לצפור אין סוף פעמים. כעבור מספר דקות הנוף השתנה לחלוטין , האוטובוס חלף באזור מיושב ומודרני. "ממש עיר " חשבה, הם הגיעו למרכז רמאללה יותר מהר ממה ששיערה. נעמי ירדה מהאוטובוס ולרווחתה זידאן עמד בתחנה ומחייך אליה. "אני שמחה לראות אותך" אמרה בכנות. זידאן חייך ובירך אותה על בואה לרמאללה. האיש בחליפה ועיתון נתן בנעמי מבת אחרון ועזב את התחנה. "מפחיד כאן" אמרה לו. "את תתרגלי, אנחנו בני אדם כמוך. כאשר אנו נוסעים לירושלים אנו רועדים מפחד." זידאן הזמין מונית : ל E-CAF פקד על הנהג. בערבית. "נשתה קפה ונעשה תוכנית להיום" הסביר זידאןן. הם נכנסו לקפה ונעמי היתה מופתעת לראות בית קפה מודרני בסגנון מערבי. פלזמות על הקירות משדרות קרבות WWF . צעירים חלקם בלבוש מוסלמי מסורתי וחלקם לבוש מערבי שתו, אכלו, דיברו בקול ועישנו נרגילות.
זידאן בחר להם שולחן פינתי. הוא סיפר לנעמי עד כמה הוא שמח על ההזדמנות להראות לה את הצד שלהם, לחלוק איתה מחשבות. ורעיונות. להכיר אותה ושהיא תכיר את בני האדם שחיים תחת הכיבוש. "אני מבטיח לך שתכירי בנו צדדים שלא חשבת בכלל שקיימים." נעמי נרגעה. המתח התפוגג. היא הרגישה שמחה שהחליטה לבקר ברמאללה. הם דיברו ודיברו, שתו קפה, עברו לנשנש סלטים. עד שזידאן הכריז שחבל לבזבז את כל היום בבית קפה. הם ירדו לרחוב וזידאן הזמין מונית. נעמי לא הבחינה שנהג המונית הוא האיש בחליפה שישב באוטובוס בכיסא האחורי.
המונית נסעה ברחובות רמאללה. הוא הראה לה את המוקטע. זהו קבר עראפת. הכריז. נעמי ראתה שני חיילים עומדים על משמר הקבר. הם המשיכו ונעצרו בכיכר אל מנר. כיכר זו מסמלת את מרכז רמאללה הסביר. הם ישבו צמודים בכסא האחורי במונית. בואי ניסע לכפר שלי לארוחת צהרים הציעה זידאן. נעמי זרמה איתו. היה לה נוח. הרגישה בטוחה. הרגישה את זידאן נצמד אליה ולא נרתעה. המונית יצאה ממרכז העיר ושוב חזר הנוף של פחונים, זועמה וילדים מתרוצצים על הכביש. הם הגיעו לכפר שלו וזידאן הכניס אותה לבית . ערבייה מבוגרת קבלה את פניהם. "שלום אמא" קרא זידאן. "זו היא נעמי ידידה מישראל". "אהלן וסאהלן" בירכה הערבייה. הם התישבו בסלון על ספה מאוד נמוכה. ותוך מספר שניות הערבייה הזקנה מילאה את השולחן בעוגות ערביות וקפה.
זידאן התרומם מהספה ניגש לאהרון והביא אלבום תמונות. אפשר להראות לך כמה תמונות שאל את נעמי…נעמי כמובן הסכימה. זה אח שלי. אהאד לומד באוניברסיטה. אמא תמיד דאגה שנילמד. זה לא מובן מאליו בשטחים. בדרך כלל כולם עובדים על מנת להתקיים ולתמוך בהורים. וזה אבא שלי. המשיך בקול מוזר. "מה" שאלה נעמי. תאגיד נו. "הוא בכלא בישראל , כבר 10 שנים. נעלם. לא יודעים על באמת אם חי או מת. אמר זידאן בעצב רב. נעמי חשה אמפטיה גדולה לזידאן. הרגישה רחמים. היא הניחה את ידה על כתפו. והוא הניח את ידו על ידה.
"מתי מתי כל זה ייגמר" שאל בקול שקט. למדנו באוניברסיטה על התרבות שלכם. גם לכם היה שיר כאשר רציתם שהכל ייגמר. שיר ישן ישן….
"הן אפשר ובג'יפ שעבר,
שאגו בחורים כי נגמר.
הן אפשר, הן אפשר
שיהיה זה פשוט כבר מחר".
זה מה שאני שר בלב כל יום אמר במבט מושפל. נעמי הביטה בזידאן . העינים שלה הבריקו מדמעות. את הסצנה קטע צילצול הטלפון של זידאן. הוא קם ויצא מהחדר לענות לשיחה. מיד נכנסה האישה הערבייה עם כיבוד נוסף : תאכלי ביתי, תאכלי לא טעמת כלום. נעמי חייכה במבוכה: שוקרן
זידאן חוזר לסלון כעבור דקה.