שטן הלילה – אש הריק

הטעם של הדם על הזהב העובר בעורקיי, הוא נוראי, עכשיו לפחות.

אני חוזה באותם אנשים העברו פה במקומי, אבל הראשון שהיה פה, ממנו סבלי מגיע.

הלבן הראשון, האדם הראשון, הבורא.

צף לו בשקט מסוים בלי גוף בלי אישיות רק מודעות מסוימת לקיום שלו, השקט שורט אותו ודמו נוצר עם גופו, והדם מסתובב סביב הלבן הראשון, אגמים, נהרות וימים מקיפים אותו בסיבוב אין סופי, הלילה שהוא נושם חונק אותו וגופו מתנפח ומתפוצץ וסביבו האדמה נוצרה, הרים, סלעים וחולות.

הכאב מתעצם והוא אשר פותח עיניים וכוחו הוא הדבר היחיד המחזיק בו.

ועל הארץ ייווצרו אנשים, חיות וצמחים וכוחו יעלם והמודעות היא השריד האחרון שלו, אש בוערת בו, הכאב בכל הליכה של אדם בחייו, של כל חיה אשר אוכלת לה ממנו וכל צמח אשר גודל, מותירה אותו בשתיקה השריד היחיד שלו היה הכאב.

וכך נוצר שטן הלילה, הלבן השני, הצבעוני הראשון והאלוהים השני.

אשר האחד בעל ההמשכיות והשני בעל ההחלטה.

להמשיך את סבלו של בעל ההמשכיות או לעצור ולתת לכאב להיספג בזמן?

כאב הבורא במיתרי השקט.

ועכשיו הטעם כבר טעים ולא נוראי.