לא מהעולם הזה

אני לא שייכת, אני לא שייכת לכאן.
אני מרגישה בצד כאילו אני הכבשה השחורה בין כל הכבשים הלבנות.
אני עברתי שלב, עליתי מיסודי לחטיבה וזה צעד גדול ומרגש אך מפחיד.
אני לא יודעת מה קורה כאן אבל קבענו מפגש, של כל השכבה והתפצלנו.
כל הזמן הייתי בצד וזה משפיע עליי כי רציתי להתחיל התחלה חדשה, עם ילדים חדשים חוץ מאולי חצי שכבה שלי מהיסודי ועוד ידיד טוב שלי שאני לא יודעת מה אני הייתי עושה בלעדיו בחטיבה כי הוא יודע לעודד אותי כשאני עצובה, לתמוך בי שאני צריכה שמישהו ירים אותי מהקרשים, אבל הכי חשוב זה שהוא איתי בחטיבה.
בקיצור במפגש אני תמיד הייתי בצד, לא משנה מה קרה ועם מי הייתי הייתי בצד.
לאף אחד לא היה אכפת ממני וזה לא משנה אם אנחנו לא מכירים כל כך אבל עדיין אפשר לבוא ולשאול מה קרה, כמוני.
אני עשיתי את זה, אני עזרתי למישהי שלא הכרתי ואני עדיין לא כל כך מכירה.
הלוואי שיכולתי פעם אחת להיות פופולרית כמוהם ושיהיה לאנשים אכפת ממני לא משנה מה.
בקיצור הייתי רוצה שאנשים יראו אותי ולא יעמידו פנים שאני לא שם.