היום הזה

אני מסתכלת עליהם מלמעלה, יושבים לבד ביחד, שותקים בחדר שגווניו כהים. אני קצת מרחמת עליהם. הם צריכים לקבע אותי. לעצמם, ובעולם. אני כבר לא אהיה מולם, אני כבר לא אעשה את זה בשבילם. הם אלה שיזכרו אותי, או לא. אלה שיחשבו עליי, ידברו אתי, יתגעגעו אליי, יאהבו אותי, יתנו לי להשפיע עליהם עדיין… או לא.
וגם, בחוץ. עליהם לבחור מקום, שעה, מוזמנים, שיש, עיטורים, מילות פרידה, גפנים. הם צריכים להחליט כיצד לחקוק אותי בסלע. אני קצת מצטערת עכשיו, שלא עזרתי להם בזה קצת יותר. שלא אמרתי להם מה אני מעדיפה והפכתי את זה להרבה יותר קל. אני יודעת שזה בלתי אפשרי. לא היה לי סיכוי לדעת קודם מה אני רוצה להגיד להם עכשיו. ובכל זאת, אני מצטערת.
אל תהיו עסוקים בלהתחשב, אני רוצה להגיד להם. אנשים אחרים לא חשובים היום. לא מהם אכפת לי.
ואל תביאו לי פרחים, אתם רק הורגים גם אותם. אני לא רוצה שתבכו בכל פעם שתראו אותם.
ותדליקו גם אש אחרת, לא קטנה ולא בלבן. תבעירו מדורות ששואגות אל השמיים. אש שמאדה דמעות לפני שהן מתחילות לזלוג. אש שהיא חיים ולא…
ואל תשימו אותי שם, אני רוצה ללחוש. אל תקברו אותי במצודת הבטון הזאת שהיא יותר מצבה למוות מלאנשים חיים. אל תהפכו אותי לאבנים ודממה. לאחת מרבבה. אל תשתקו אותי ככה, מילים שחורות על אבק חום בין חרקים שחורים ועשבים שוטים. אף אחד מאלה אינו אני. אף אחד מאלה אינו משהו שהייתי מאחלת לכם שוב ושוב ושוב.
תנו לי לצמוח, או לעוף, או לזרום. קשרו אותי למקום יפה. מקום שמחייכים אליו.
עשו אותי למגן, או כתף, או מראה. השליכו אותי הרחק והקימו בי חומה.
השתמשו במתים כדי לחיות.