אגרון 2

יש לך הזדמנות אחרונה אמרתי לעצמי – גשם זלעפות, האוטו רחוק אבל זה לא בלתי אפשרי לחזור, תתקשרי לפני שהוא יבחין בך ותגידי לו שמשהו קרה.
ואז כשכבר שכנעתי את עצמי לחזור, הוא הפנה את המבט שלו והסתכל עליי, המבט היה מין מבט נעלב אולי על שלקח לי זמן להחזיר לו מבט.
לקחתי נשימה עמוקה וחייכתי אליו.
הוא התקרב אליי בצעדים גדולים ושקטים בהליכת החתול שלו, היו לו כמה סגנונות הליכה ואני קראתי אותן היטב הליכת החתול העידה בדרך כלל על הליכה לקראת מטרה
בתוך תוכי ידעתי מה המטרה אבל במודע עדיין סירבתי להבין.
איך אני עושה שהוא לא יבחין ברעד?, איך לא יבחין?!? הוא מכיר אותי כל כך טוב?
בעצם אולי כבר לא, חשבתי הרי עברו 20 שנה
התקדמתי לעברו לאט מנסה להרוויח זמן, המבט נתפס, עיניים מחייכות לעיניים מחייכות, אף אחד מאיתנו לא מוריד את המבט.
מכירים את זה ששניים מרוכזים כל כך אחד בשני שבעצם העולם יכול להתפוצץ סביבם ולהם לא אכפת? אז ככה.
וככה גם נכנסנו לקפה.
שולח אליי את אחד החיוכים הכובשים שלו שואל אם אכלתי, למרות שהוא יודע שאני לא אוהבת שדואגים להאכיל אותי ומיד הזמין לי קפה.
"תזכירי לי איזה קפה?” שאל אותי ברכות כשהוא רוכן לעברי בכל זאת יש בינינו ראש וחצי
"אני יודע איזה קפה-גדול חזק מאוד ורותח ודל שומן" הבריסטה ענה במקומי. חייכתי אל הבריסטה שזיהה אותי עוד מהימים שעבדתי במרכז העיר.
"איך אתה יודע?” הוא שאל בפליאה.
"היא היתה לקוחה שלי בארומה של רחוב יפו" ענה הבריסטה וסיפר לו כמעט בגאווה שאני אהבתי רק את הקפה שהוא הכין לי.
היה ברור לי שזה לא ימצא חן בעיניו והוא כבר ימצא את הדרך להגיד משהו על זה.
"את מפונקת" היה מקניט אותי אז ובכל זאת חיפש כל דרך לפנק אותי,לדאוג לי לקפה, לדאוג לי שאסע בזהירות, לשדל אותי לאכול כי היתה לי תכונה להפסיק לאכול כשהוא בסביבה.
וכשהוא היה בסביבה בפעם הראשונה, כאילו באורח פלא תוך חודשיים-שלושה הקילוגרמים המיותרים שהיו עליי נעלמו.
את כל הדברים האלה לא שכחתי, מה שבטוח שכחתי זה את הרעד מולו. מה שבטוח שכחתי זה כמה אהבתי את הידיים הגדולות והעדינות האלה, שמונחות על השולחן קרוב כל כך אליי עד שהיה בי רצון אדיר לשים את היד שלי על שלו. פשוט ללטף את האצבעות הגדולות שפתאום עלה בי זכרון המגע שלהן.
מוזר איך שבמשך 20 שנה חשבתי ששכחתי ופתאום הכל התעורר בי חזרה
מה פתאום עלו בי הסיטואציות האלה? אני ממשיכה להרגיע את עצמי אז הוא דאג להביא קפה ביג דיל.
באותו רגע, החלטתי בפעם המי יודע כמה, שכל הדאגה הזאת לא תשפיע עליי. הוא לא יזדחל פנימה, הוא לא יתיישב אצלי חזרה.
חזרתי ואמרתי לעצמי-מה שהיה לא יהיה…