Tabula Rasa

טאבולה ראסה – גבולות גזרה

אז נתחיל עם השורה התחתונה. זה יהיה קל יותר לכולם.
עברתי משהו.
רציני כזה.
סוג של אובדן.
אובדן רב זוויות.
והייתי רוצה לשתף בחווייה שעברתי… שאני עובר – כי כדרכם של אובדנים אין כאן נקודת סיום אז אי אפשר לדבר עליהם בלשון עבר. הם תמיד שם.
לחלוק תהיות תובנות ומסקנות מהמפגש עם העולם החדש שאני מגלה.
לתת דרור לקול הפנימי שצועק ללא הרף – להתעורר! צריך לפרוק פה משהו!
אבל מאחורי אותה צעקה, מאחורי אותו דחף-רגשי-צעקני, נמצא גם קול אחר. קול לוחש. קול טכני-מדעי-סמכותי.
קול שנבנה לאיטו בשיטוטי סביב העולם בעזרת רגלי האינטרנט הוירטואליות הכל-יכולות שלי. שיטוט תוך כדי חיפושים קודחים אחר מידע חדשני שיסביר לי איך לעכל טוב יותר את מה שהגורל הקרה בדרכי.
בשיטוטי אלה, ניתקלתי בצורות שונות בטיעון הבסיסי והמשכנע שאומר כך:
כדי להפנים מידע חדש, יש להבין אותו לעומקו כמובן – והשיטה המומלצת להשגת מטרה זו היא כתיבתו לפרטים מזווית של הסבר לצד שלישי.
כלומר, מה היית אומר לזוג אוזניים שבמקרה עצרו לידך, שכל מטרת קיומן בעולם היא הבנת הנושא המדובר?
זוהי בעצם כתיבת שיחת-הסבר עצמית, שבמקרה שלי היא תיאור הנוף הנשקף מהחלון במהלך מסע ברחבי תודעה שנפגעה.
אשתדל לדבוק בעובדות שאני ואחרים רואים ולא במה שכל אחת מהן גורמת לי להרגיש בצורה פרטנית, כי הכל נאסף לתחושה אחת גדולה
וכוללת – תחושה שניתן להקביל לפעם הראשונה שבה איבדת את הדרך הביתה.
לפתע התפוגג לו שביל האבנים הצהובות בחיי.
אבל קודם – הנחיה כללית לצלילה בחוויה הכתובה כאן…
נא להשאיר בכניסה את נעלי-הריצה שלכם.
קצב קריאה מתון מאפשר ראיית פרטים קטנים אבל משמעותיים.
הוא מאפשר לשמוע את האינטונציה שבה נאמרות העובדות.
קדימה, מתחילים, אבל עכשיו באמת…

זהירות בור

על מה בכלל מדובר? מה קרה לך? מה הכותרת?
אז הכותרת צועקת על פגיעת ראש רצינית שהגיחה לעולם בעקבות תאונת דרכים. Read all about it!
נוסיף קצת צבעי רקע לתמונה מהפרטים שהביאו לידיעתי. אירוע פסטורלי שהיה כך היה:
בוקר. אופנוע (צקצקו להנאתכם).
רכיבה שגרתית ומנהלתית בכביש מהיר בדרך ללקוח מהעבודה.
מכונית סוררת מבצעת תפנית בעלילה הצפויה בפתאומיות –
בום.
ומה הייתה במילה התוצאה של האירוע המתואר?
ידידנו האופנוע קיבל לבסוף את תווית ה"טוטאלוס" האפורה והמסכמת.
נשאר סתם גוש ברזל מקומט.
ואני? מה קרה לחומר האורגני בתקרית?
למעשה, בתמונה הגדולה שמעבר לכל נזקי מעטפת הגוף הפיזיים-טכניים, את הדבר שנגרם לי מהאירוע אפשר לתאר במילה אחת – בור.
בשתי מילים – בור בתודעה.
למה דווקא בור?
כי בור הוא חלל. חסרים כאן דברים. דברים שהיו לפני ושהתפוגגו.
אז איך בכלל מתארים בור? איך מתארים את ה-אין?
השיטה המקובלת היא לתאר את מה שהיה לפני ועכשיו חסר. הגיוני.
ברשימות אני טוב.
אם כך במקום הראשון ברשימת החוסרים ללא ספק או תחרות נמצא הזיכרון – היעדר הזיכרון.
נצלול רגע ונרחיב מעט מבחינה טכנית על התוצאה שנמצאת במקום הראשון המכובד.
על היכולת המופלאה של המוח לקודד, לאחסן ולשלוף מידע – על הזיכרון.
נא להוציא עטים ומחברות. יהיה מבחן בסוף.

איסוף ושמירת נתונים

המונח הכללי זיכרון מחולק באמצעות כמה סוגי מדדים בהתאם לנתון המסוים שמחפשים מידע עבורו. בהתאם לזווית הנחקרת.
לדוגמה, כשהנושא הוא זמן, קיימות שלוש קטגוריות:
הזיכרון החושי/המיידי, הזיכרון לטווח הקצר והזיכרון לטווח הארוך.
כשבאחריות כל קטגוריה העברת הנתונים המשמעותיים שנאספו לקטגוריה הבאה בתור. עד כאן התנהגות מוח תקין.
אולם מכיוון שבנזק עסקינן, נוסיף לקלחת שני מושגים חשובים נוספים.
אמנזיה רטרוגרדית ואמנזיה אנטרוגרדית. נבהלתם? בואו נפרט ונרגיע…
אמנזיה מכירים נכון? אמנזיה=חוסר יכולת לזכור.
אמנזיה רטרוגרדית – שיכחת אירועים שהתרחשו לפני גורם האמנזיה. מידע קודם שהיה מאוכסן נפגע או נהרס. תופעה די נפוצה בפגיעות ראש רציניות. המוח עמל סידר ואכסן דברים בקופסאות. רצה הגורל והתרחשה רעידת אדמה מקומית שפיזרה ברחבי החדר ללא חוקיות את כל הנתונים שנאספו.
אמנזיה אנטרוגרדית – חוסר יכולת לזכור אירועים חדשים שהתרחשו אחרי גורם האמנזיה. כאן למעשה נהרסות קופסאות איכסון הנתונים עצמן, אז גם אחרי התרחשות רעידת האדמה לא ניתן לסדר דברים בקופסאות שוב. תשתית יצירת הזיכרונות נפגעה. תופעה דיי נדירה בפגיעות ראש.
(שמעתי מישהו מזכיר את הסרט ממנטו?)
נפגעת כאן למעשה יכולת בסיסית ביותר של מצבור תאי העצב המרוכז בגולגולת – יכולת תיעוד האירועים שהתרחשו – תפקיד מהותי מעבר למתן יכולת שליטה מיידית וחישה בגוף הנתון.
אפשר לסגור מחברות. תודה. המבחן בוטל. איך אני איתכם?
הבור האישי שלי בתודעה נגס בשטח הזיכרון נגיסה הגונה כשהוא לא מפלה בין ימין לשמאל ופגע בשתי הקטגוריות שהוזכרו.
בחלקה הרטרוגרדית וגם בחלקה האנטרוגרדית.
להגנתו טוען הבור שזה מה שבדרך כלל קורה. במצבים בהם נפגע הבית חרושת שמייצר דברים – מתרסקים בנוסף גם כמה מחסני ציוד בדרך המובילה אליו.
אז מה זה אומר תכלס?
שמצד אחד איבדתי כמויות מידע גדולות לגבי אירועים שהתרחשו בעבר לפני התאונה ומצד שני אני מתקשה ליצור זיכרונות חדשים מאירועים שמתרחשים היום אחרי התאונה.
רגע, למה להלחיץ סתם? אתה לא זוכר כלום אף פעם? הכל מתאפס תוך רגעים ספורים?
אז לא, נרחיב עוד קצת בנושא…

כוחו של הרגש

אכן יש תקופת חסד לא קבועה שאני עדיין זוכר בה דברים שהתרחשו.
האיש שכותב בראש עדיין יודע לכתוב דברים. אבל העט והדפים שהוא משתמש בהם… אוי העט והדפים…
ברשותכם נעשה השוואה קלילה לעולם המחשוב – כתיבת האירועים המתרחשים נעשית לזיכרון הנדיף של המכונה במקום לדיסק הקשיח. כך שבסוף תקופת החסד שמספקת את זרם החשמל לזיכרון הספציפי הנתון, המידע פשוט מתפוגג.
אמרת תקופת חסד? מה זה?
פרמטר תקופת החסד המדובר המתקבל לגבי כל פרט מידע, תלוי בבסיסו במשקל הרגשות השונים שהתלוו לאירוע.
אצל כולנו הרי האיש שכותב בראש כותב בעט-דיו המושפעת מהלחץ שמפעיל עליה מעגל הרגשות.
אבל אצלי עקב הנסיבות זהו פרט טכני בעל משמעות קריטית.
הוראות הכנת זיכרון לטווח זמן משמעותי: בזוק בהתאם לרצוי עומס רגשי כלשהו מעל האירוע המדובר והיזכר בו מדי פעם בהנאה. מומלץ לכבד גם אורחים.
לסיכום ביניים נגיד שזאת באמת נשמעת בעיה רצינית, אבל בעיה הניתנת לניהול –Tough but manageable .

כללי ביצוע משימות

עניין בעית הזיכרון, כשחושבים עליו אקסקלוסיבית, כבעיה שצריכה פתרון כולל, הוא משהו גדול כזה ואמורפי. מן גבעה תלולה ואינסופית שצריכים פתאום לעבור בדרך. מכשול שדורש מאמץ תמידי.
כי ברמת היום-יום זאת בעיה שתוקפת אותך בנקודות הכי קטנות ופונקציונליות של החיים – כמו 'איפה שמתי אתמול את המפתחות של הבית? אני מאחר… ואיפה הטלפון לכל הרוחות?'
אני מתאר לעצמי שאין אדם שלא ניתקל במצבים כאלה מדי פעם במהלך חייו, אבל אצלי השאלות לא מופיעות מדי פעם, הן נדלקות כ-ל י-ו-ם. כ-ל הז-מ-ן. לגבי אינסוף פרטים.
אחרי הכל לא ניתן לנופף בשרביט הרגשות על כל פיסת מידע…
וגם אם היה אפשר – אין לי רצון סמוי לדחוק באירוע של התקף-לב מוקדם.
בעיה שהולידה את צורך ההצמדות לנהלים קבועים. להרגלים.
איפה המפתחות? בדלת. איפה הטלפון? על הכוננית בסלון.
ועוד ר-בי-ם וטובים.
נכון שגם ל'שיטת הנהלים' יש חסרונות והיא לא תמיד אידיאלית, אבל היא רק דורשת תחזוקה ושיפורים, גזע עקרון הנהלים מוכיח את עצמו כפותר בעיות.
תצמד לנהלים. זה טוב לך.
ובונוס משמעותי של השימוש בשיטת הנהלים היא יכולת כתיבתם.
תיעוד כתוב של ה'מה עושים'.
לא צריך לדעת כלום חוץ מאת קיומו של התיעוד.
אז בגדול אפשר לומר שעקפנו בדרך כלשהי את בעיה מספר אחד לגבי פעולות שבשגרה.

זכרונות כוזבים

אבל מכאן העלילה רק הולכת ומסתבכת.
פתירת בעיה מולידה כצפוי בעיה חדשה שמצריכה טיפול.
בואו נמשיך הישר אל הדובדבן שבקצפת.
גבירותי ורבותי… נא להכיר… תיפוף טרררררר… הקונפבולציות… סטגדיש!
שם מאיים לתופעה מאיימת לא פחות שמתלווה בהרבה מקרים לפגיעות בזיכרון.
הגדרת התופעה הפורמלית-יבשה אומרת שזאת השלמת נתונים פשוטה שהמוח מבצע כשהוא מגיע לנקודת חוסר ידע. המצאת זכרונות כוזבים.
פיצוי אלמנטרי של מוח חושב שנתקל בבעיית זיכרון.
מוח: צריך להיות פה מידע ואין? אז נייצר! פוף!
אבל…
נתון חשוב ומהותי נוסף בתופעה זו שלטעמי אינו זוכה להדגשה ראויה, היא העובדה שפעולת השלמת הנתונים האוטומטית שמתרחשת, אינה מובאת לידיעת הדובר בעל הזיכרון הפגוע.
משמע – עבורי כל הנתונים שאני זוכר התרחשו באמת בעבר ולא נוצרו כפיצוי לחוסר ידע באמצעות מוח קודח.
אה-טיפל'ה מסבך את העניינים…
אז נפזר קצת אבקת-אופטימיות: בצד החיובי, תופעת הקונפבולציות מסבירה את השלווה שבה אני מקבל וחי את נתון בעית הזיכרון שלי.
כי מבחינתי הכל קשקוש! אני בסדר גמור! אני זוכר הכל! על מה אתם מדברים בכלל?
הנה, אתמול קרה 1,2,3!
בכל מקרה לפחות ככה זה מרגיש כששואלים ולא חוקרים לעומק…

כוחם של צבעי רקע

אז איך פותרים את הבעיה הספציפית הזו? איך בולעים את הדובדבן שבקצפת בלי שהוא יתקע בגרון?
המממ… מסתבר שאפשר לבלוע גם אותו עם מעט מחשבה –
כשצריך ניתן לתקוף את בעיית הקונפבולציות על מנת להבדיל בינה לבין זכרונות של אירועים שבאמת התרחשו.
שיטת העבודה היא ניסיון לזכור פרטים נוספים ותמונות-רקע מהאירוע המדובר בנוסף לעובדות הבודדות המופיעות בשאלה שבנידון.
האם אני יכול לראות סרט של האירוע או שאני יודע רק כמה נתונים?
שאלה המפגישה אותנו עם ההבדל בין שני סוגי הזיכרון לטווח הארוך:
הזיכרון הסמנטי והזיכרון האפיזודי.
סמנטי=עובדות, מושגים. כללים. נתונים משוללי חוויה אישית.
דוגמה: העולם עגול.
אפיזודי=אירועי. ידע מניסיון אישי.
דוגמה: אל תאמין לו. הוא שקרן!
מאפיין מהותי של תופעת הקונפבולציות המדוברת היא יכולת השלמת נתונים בודדים ועצמאיים כדי לענות על שאלה ספציפית שנחשפה.
מיטב מאמצי המוח יפיקו תשובות לשאלות מסוימות אבל לא יוכלו לצייר תמונה מלאה על כל זוויותיה של חוויה שנכתבה ע"י הוד מעלתה המציאות
הוריי! הצלחה!
אז הבנו שניתן לתקוף ולנצח את תופעת הקונפיבולציות במקרים מסוימים – כאשר הנתון שמחפשים אמור להגיע מאירוע של התנסות אישית ואינו מכיל את התפאורה הראויה.
אבל… תוקפים ומסירים את האבק מהנתונים רק כשבאמת צריך.
כי אני מעדיף לדמיין לעצמי חיים תקינים וזורמים ללא האבחנה החוזרת ונשנית שרוב המידע שנאסף אצלי בראש הוא פיקטיבי.

הסתעפויות נוספות

או.קיי. לקחנו אוויר? אפשר לחזור לרשימת המגבלות..?
כי הבור שלי הוא סימפטי ומתחשב ולא קיפח חלקות נוספות במוח,
שחס וחלילה לא ישעמם בהתחשב בפתרונות עוקפי-המגבלות שנמצאו.
בתחום הקוגנטיבי אפשר להוסיף איטיות ביצועית ואיבוד היכולת להתמודד עם מספר מקורות מידע בו-זמנית. צריך להיות מקור מידע אחד כל פעם כדי למנוע בלבול וחוסר הקשבה מוחלט למידע נכנס.
ואני יכול להמשיך ולפזר עוד הרבה תבלינים בסיר המגבלות אבל בואו נשמור על מתח.
מספיק בשביל רושם ראשוני? אתם עוד כאן נכון?

כוחה של אקסיומה

נעצור רגע להפסקה מטודית קלה להסברי נוף מהמדריך…
תיאור תוצאות הפגיעה נבחר להיות בור מכמה סיבות קשורות.
הסיבה הראשונה והאלמנטרית היא המחסור הממשי בידע ויכולות שהיו קודם. מתבקש.
הסיבה השניה היא תחושת-הרקע הכללית שאני מרגיש בדיעבד אחרי הפגיעה –
מן תחושת אי-נוחות כזאת…
אי-שקט…
קרה כאן משהו… משהו היה כאן פעם ואיננו עוד… אבד…
סיבה שלישית לבחירה במושג בור קשורה לתגובתי בעקבות האירוע.
אחרי התאונה, כשהתעוררתי לבסוף משינה של כחודש וחצי, התחלתי כאחוז דיבוק בתהליכי עבודה רציניים של למלא את החסר.
מילוי החלל שנפער אצלי בתודעה. שיטת העבודה שלי היתה פשוטה.
יש כאן בור? אז נחפש אבן באותו סדר-גודל, שנוכל להניח שם והיא תסתום אותו. אז חיפשתי.
וחיפשתי.
אבן גדולה מספיק שמצד אחד תתאים למימדי הבור ומצד שני שאוכל להרים ולהניח בעדינות.
ואחרי כמה שנים של מסע באי האי-שקט של החיפושים, הבנתי לבסוף משהו.
הבנתי שמהותם של הבור ואי-השקט לא מגיעה מעצם החוסר במידע ויכולות.
זה אי-שקט מסיבה אחרת.
מקור אי-הנוחות האופפת אותי הוא מהעדר אקסיומה.
איזשהו עיקרון-בסיס שמוביל אותך בכל הפיתולים של מסלול חייך.
שביל האבנים הצהובות שבעזרתו מגיעים הביתה.

כוחו של הפרט

ברוב הסיפורים אומרים בנקודה זאת שלפתע פתאום, לאחר דרך מלאת ייסורים מאמצים ולילות חסרי שינה התגלה משהו חדש.
צצה זווית ראייה חדשה.
אז נכון שבמרבית הזמן שהייתי בחיפושים, הזמן שחלף עד אותו רגע של תובנה, לא הייתי רגוע. חשתי מוטרד, מוטרד בסגנון של אדם מאוים.
דבר שבדיעבד גרם למיגוון אינטראקציות שליליות עם אנשים במיגוון סיטואציות מעניינות.
אבל…
לא הייתי מודע לתהליך המתרחש. לחיפוש הפתרון. חיפוש האבן שתסתום את הבור.
תהליך החיפוש היה למעשה חיפוש אינטואיטיבי. ללא מחשבה מודעת.
הייתי מודע רק לתחושת האי-נוחות שהיא בעצם הסכום הכולל של כל מגבלותי. אי-נוחות של אדם המתקדם על משטח גחלים לוחשות.
וזה בדיוק הפרט שהוביל אותי לתשובה… למסקנה… לאקסיומה שלי.
לעיקרון שאני צריך לקדם.
לא לסבל. די לכאב. מספיק.
זה נכון שאני לא מסוגל בהינף שרביט לעצור את כל הסבל והכאב באשר הם.
אבל השלב הקודם לעצירת רעיון מקובל התומך בעקרונות מנוגדים – הוא לא לקחת בו חלק.
ועל מה אני מדבר בכלל? לאן אתה מכוון?
טוב אז נמשיך עם ההרגל של הצגת השורה התחתונה ראשונה.
בחרתי בטבעונות.
אני לא מנסה אפילו לרמוז בקטן על השוואת חווית האובדן שלי מול תהום-התחתיות שנמצא בו מספר אינסופי של בעלי חיים ממש ברגע זה, כדי להשביע את הגרגרנות האנושית.
האובדן שלי לימד אותי רק כמה חשוב להקטין את משתנה הסבל בכל משוואה…
והנה משוואה שאני באופן ישיר בשליטה על משתנה פנימי.
צימצום פרמטר מספר הצרכנים.

מילים אחרונות

ניתן גם במה לטיעון האנושי המנצח המתעלם מעובדות:
"אבל מה אתה רוצה? זה טעים לי!"
אז סתם לשם השוואה, נניח ואתם יושבים באחד מכסאות השופטים, האם הייתם מקבלים מאנס כטיעון-הגנה מתקבל על הדעת, את המשפט:
"אבל מה אתה רוצה? זה נעים לי!"
לסיכום סופי, צריך לפתוח עיניים. לראות איך הבחירות שלך משפיעות על עוד גורמים בתמונה הגדולה. ההנאה שלך על כל גווניה צריכה להיות טהורה.
לא לבוא בעקבות סבל של גורם אחר במשוואה.
אז איזה מזל שאנחנו נמצאים בנקודת זמן שהשינוי בה הוא נתון.
השאלה האמיתית שכל אדם צריך לענות עליה היא רק שאלת ה-לאן?
לאן תרצה להתקדם היום אדוני?

קיבלנו אחלה קלפים במשחק החיים.
בחרנו אחלה מקום ואחלה של זמן במשוואת הקיום האנושי.
שווה ערך לזכיה בלוטו בלי הבירוקרטיה של מילוי הטופס המנצח.
אז צאו לחגוג אנשים! בלי לדרוך על אף אחד בדרך…
 
וזהו.
אני סיימתי.
מקווה שיש משהו שאתם יכולים לקחת מסיפור המסע הזה שנכתב לו.
כי אני הייתי רק הכלי. הכלי לסיפור הסיפור.
רות סוף.
-Z-