שבורה

מחזיקים אותי בשרשראות, הן כבולות לידיים ולרגליים שלי, אני לא מסוגלת לזוז.
הם מוליכים אותי בשביל, אני שומעת אנשים מתלחשים לצידי, אני מפחדת.
הם מגיעים ליעד, במה?
הם מורידים לי את כיסוי העיניים, אנשים.
אני לא יודעת מה לעשות, צורחת.
אני מפחדת, מתפתלת.
אני רוצה למות, אקדח מכוון אליי.
הוא יורה, אני לא מתה.
שתי יריות, נושמת.
שלוש, ממצמצת.
ארבע, עדיין חיה.
חמש, חיה.
שש, הקהל מוחא כפיים.
אני מנחשת שאני איפה שהו, קרקס.
אולי יש לי תפקיד, אני לא יכולה למות.
אבל אני יכולה להרגיש כאב, בוכה.
הקהל משתתק, צוחק.
אני מתה, צוחק.
צוחק.
צוחק.
צוחק.
צוחק.
צוחק.