למה דווקא טיפה?

יומן יקר, מה אם אספר לך שדיברתי איתו? ששוחחתי עם הגמגום שלי? יישמע לך הזוי, נכון? כן, גם לי. זה מטופש, אוי כמה שהרגשתי טיפשה אז. אבל רק עכשיו, שנה וחצי מאז שזה קרה אני מצליחה לספר על זה.
אני לא אשקר, התביישתי. התביישתי בזה שניהלתי שיחה דמיונית איתו, בעודי יושבת על כיסא מעץ, לצידי כיסא נוסף וריק ומולי יושבת הקלינאית. על הכיסא הריק הגמגום ישב, לכאורה.
והקלינאית ביקשה ממני שאדבר איתו, פשוט כך. היא ביקשה ממני לשאול אותו שאלות. ואז, מכיוון שהוא הגמגום שלי ורק אני יכולתי לראות ולשמוע אותו, סיפרתי לה מה הוא ענה. כמובן שאף אחד לא דיבר, ובדיעבד הבנתי שהיא רצתה שאספק בעצמי את התשובות לשאלות שיש לי. וזה כנראה עבד.
הדבר המצחיק הוא שדמיינתי את הגמגום כטיפת מים. אבל לא קטנה וחלקה כמו טיפת מים רגילה. דמיינתי אותו כטיפה בעלת עיניים עגולות ופס שחור ששימש כפה. גובהה של הטיפה לא עלה על אורך אמה וכמו כל יצור חי, לטיפה הזאת היו רגליים וידיים קצרצרות שבקעו מצורתה המעוגלת.
זה הדבר היחידי שעוד לא מצאתי לו פתרון. למה הגמגום נגלה לפניי בצורת טיפה? למה לא בצורת שטן? למה לא מלאך? למה לא בצורת גמד? למה מכל הצורות שבעולם הגמגום שלי בחר דווקא להיות טיפת מים צלולה ורגזנית? תעלומה, ואני עדיין מנסה למצוא לה תשובה.
אז מה דעתך יומן? למה דווקא טיפה?