לוויתן גדול סנפיר
הייתי פעם
לוויתן גדול סנפיר
ושרתי על פני הים,
השמעת ?
גם צללתי אל תוך תהומות
ושליתי פנינים
שחורות,
ראית ?
וזינקתי זינוק גדול
מכל שזינק לוויתן בים
והיה הסנפיר הענק לכנף
כמו ציפור במרחב…
ואתה ?
הייתי פעם
לוויתן גדול סנפיר
ושרתי על פני הים,
השמעת ?
גם צללתי אל תוך תהומות
ושליתי פנינים
שחורות,
ראית ?
וזינקתי זינוק גדול
מכל שזינק לוויתן בים
והיה הסנפיר הענק לכנף
כמו ציפור במרחב…
ואתה ?
תגובות (6)
עשה לי לגמרי
אני לא רוצה להיות נודניק ולשאול – מה עשה ?
אז אני לא שואל.
לי זה הרגיש כאילו ניסית לתאר באופן ציורי מצב של מאניה.
בל, זה שיר שמתאר אובדן של קשר אינטימי.
הקשרים שלנו מבוססים על כך שאנחנו "רואים" זה את זה.
כשמפסיקים לראות, מתרוקן הקשר מתוכנו.
לפעמים זה אובדן שמשאיר תחושת שכול.
אמממ אענה על שאלה שלא שאלו אותי! השורה האחרונה הרגישה קלישאתית אבל הבנתי אותה. שאר הקטע הרגיש מאוד איורי ויפה אבל מצד שני לא חסר משמעות כמו שבדרך כלל קורה כשמשהו מאוד איורי. לגמרי יש פה את העניין של להראות. אהבתי שהדובר יודע שהוא נראה. הוא יודע שהיה ליוויתן הוא יודע מה הוא עשה. ולמרות שהוא בטוח יודע, ושהוא כזה גדול ויפה, הוא חמקמק כמו רגע אחד. לא בטוח שראו אותו בחוץ או שמעו אותו כשצלל עמוק. זה מאוד נעים לחשוב על זה משום מה. ולא בטוח אם חשבו שהוא ציפור , או מה. יש כאן תהייה עמוקה לכמה אדם מבין דברים רבדים וסיטואציות וכמה משהו מופלא יכול להיות חמקמק ממממש וזה כזה
אוליב, אהבתי את הפרוש שלך לשיר.
כשכתבתי אותו, התעוררה סביבו שיחה ואני כתבתי:
הכותב פונה אל אדם קרוב מאוד.
הוא מדמה עצמו ללוויתן גדול סנפיר ושואל אם שמע את שיריו. הלוויתן שר בעוצמה גדולה ושיריו נישאים באוקיינוס למרחק עשרות קילומטרים. לפיכך, קרוביו של הלוויתן אינם יכולים שלא לשמוע את שירו. אלא אם כן הם אוטמים את אוזניהם. אבל בעצם, גם מי שאוטם אוזניו -שומע, שאלמלא כן, לא היה יודע לאטום את אוזניו.
שירת הלוויתן היא ביטוי למשהו אדיר שעשה הכותב. משהוא שחורג מהשגרה והיום יום. הכותב, לא יכול לשחזר את הגדולה באופן יומיומי. היא חד פעמית. ולכן הוא אומר: "הייתי פעם". כלומר אין בכוחו לשוב ולהיות לוויתן גדול סנפיר כל אימת שיחפץ.
הכותב מכיר בערכו וגאה ברגעי השיא שלו.
אבל שירתו לא נשמעה.
האדם היקר לו, לא שמע את שירתו.
הבית השני חוזר על אותו רעיון. זו אינה לעיסה של שביעות רצון עצמית מהגדולה אלא הזדמנות שנייה לאדם היקר. אולי כבדו אוזניו משמוע והוא יוכל לראות. אולי משהו אחר עיכב או חסם. אולי את המעשה הכביר של הצלילה לתהומות ושליית הפנינים השחורות, יראה האדם היקר. אולי הפעם תבוא ההכרה בערך והקרבה המיוחלת.
הכישלון לייצר את ההערכה והקרבה אליה עורג הכותב, את האהבה, לא גורם לו להרים ידיים.
בבתים הראשן והשני הכותב מתאר את עלילותיו תוך שימוש בדימוי הלוו יתן, במסגרת חוקי הטבע. על אף עצמתם הם לא הבקיעו דרך אל ליבו של היקר. בבית השלישי, הכותב מתעלה בדימוי למדרגה על טבעית. הסנפיר הופך לכנף והלוויתן ממריא ועף.
אי אפשר שלא להבחין בזה ! אי אפשר שלא לקחת חלק בחוויה הזו – של הלוויתן שעף !
ואף על פי כן, השאלה שמסיימת את השיר: "ואתה ?" מעידה שגם בעל טבעי לא הבחין החבר וגם העל טבעי לא הצליח להפוך לגשר.
הכותב, לא מצא דרך לזכות בהערכתו של היקר לו ובאין הערכה גם נחסמה דרכו אל ליבו של האדם.
למרות כמיהתו, האהוב נשאר בלתי מושג והאוהב נותר לבד.