עולמות מעורבים פרק 2

אלכס120 09/11/2017 760 צפיות תגובה אחת

בבוקר, התעוררתי על אדן החלון.
ככל הנראה נרדמתי שם. ירדתי לסלון, עדיין לבושה בפיג'מה. אמא ואבא ישבו שם, על הספה. מבטם לא השתנה מאז אתמול. ראיתי האחים והאחיות שלי גם כן בסלון. השקט היה מתוח ומעצבן במעט. "מתי הולכים?" שאל אלי, האח הבכור בן השמונה עשרה. "למה אתה הולך בכלל? יש לך רק עוד שנה אחת." העירה אלה, האחות השנייה בת השבע עשרה. "הפנימייה היא גם קולג'. אפשר להישאר עד גיל עשרים וחמש." אמר אבא. אני רק שתקתי והלכתי למטבח לקחת כוס מיץ תפוזים. נזכרתי פתאום בקבוצה שפגשתי אתמול. הם עדיין לא אמרו לי איך קוראים להם. הרגשתי מן דחף לראות אותם הכי מהר שאפשר. לקבל תשובות על שאלות שאיני יודעת מה הם. "מיאל! מדברים אלייך," קראה רנה, האחות הרביעית בת הארבע עשרה. "את לא חושבת שנוח יותר לשתות בכוס ולא בקערה?" ציחקקה. שמתי לב שאני מוזגת מיץ לתוך קערת קורנפלקס. נאנחתי ולקחתי כוס. אמא לטשה בי עיניים בוחנות ומעט מודאגות. לא ממש הייתי בקטע של לדבר איתה. "מיאל… אנחנו עושים את זה לטובתך." נאנחה. שתקתי. שתיתי את המיץ והלכתי להחליף בגדים. קשה היה לי לא לומר כלום, במיוחד כשיש לי הרבה לומר. "מיאל! אנחנו צריכים ללכת!" שמעתי את ריילי, האחות החמישית בת השלוש עשרה, צועקת מהסלון. לבשתי שמלה כחולה וקצרה, וירדתי מהחלון בחדר שלי. הוא נמצא בקומה השנייה, אז השתמשתי בסולם שמסמרתי לקיר מבחוץ לפני כמה זמן. קפצתי מעל הגדר ורצתי לאורך הרחוב. הם יכולים ללכת בלעדי, גם ככה אני לא רוצה ללכת…

לאחר כמה זמן, מצאתי את עצמי עומדת יחפה על הדשא הירוק שבפארק. והבטתי בשעון היד שלי- רבע לשמונה. נאנחתי והבטתי בשמיים. הם היו בהירים. רק ענני נוצה ספורים שטו עם הרוח. "היי!" שמעתי קול קורא.
הבטתי הצידה.
זה היה הנער בעל העיניים הזהובות.
הוא נעמד מולי. מתנשף בכבדות. הוא הביט בעיניי וניגב את הזיעה ממצחו. "היי." חייך. "היי." השבתי. לא הבנתי למה, אבל היה רגע של שקט מביך בננו. "אז… הפרצופים שעשית לי אתמול… זו תוצאה של שעמום מתמשך או טכניקה חדישה ומסתורית שפותחה כדי להתחיל עם בנות?" צחקתי. "הלוואי… רוב הזמן אני די בלתי נראה, אז גם הטכניקה המדהימה שלי לא תעזור לי. אבל אני אישית חושב שזה די נורא למנוע מהעולם לראות את יצירת המופת האלוהית הזו." אמר בחיוך והצביע על פניו. "נרקיסיסט?" שאלתי ישירות. הוא חשב לרגע. "אני מעדיף לקרוא לזה 'אהדה עצמית בלתי נמנעת עקב אישיות כובשת ומראה אלוהי'. אבל אני מניח שאפשר להחשיב את זה לנרקיסיזם." אמר. מה שהפליא אותי יותר ממה שאמר, זה שהוא היה רציני לגמרי. "נחמד לדעת." חייכתי. הרוח הייתה מעט חמימה, אך רגלי קפאו לגמרי. "אפשר לדעת למה את יחפה באמצע הפארק?" שאל. "בריחה מהבית. מה איתך? איך לך בית ספר?" חקרתי. הוא הביט לשמיים. "אני מעדיף לקרוא לזה 'בית העינויים'. ובעיקרון אני מבריז ברגעים אלא מייסורים מתמשכים הנקראים 'חישובי בעיות וכתיבה לשווא." ענה. חיכיתי שיפרט. "בעיקרון לכתוב את החומר עוזר, אבל גם ככה אני אשכח הכל כשאעבור לנושא חדש." הסביר, ושב להביט בי. "מה?" שאלתי. "אני לא יודע למה אבל הנוכחות שלך מרגישה מוזרה. זה גורם לי לחוסר מנוחה." אמר.
ואוו.
הבן אדם חסר טאקט לחלוטין.
"מצטערת להפריע." אמרתי, ופניתי ללכת, אבל הוא עצר בעדי. "אל תקחי את זה ככה. זה פשוט מרגיש שבכל פעם שאני רואה אותך, את אמורה להיות במקום אחר. מקום שאני לא אמור לראות אותך בו." הסביר. עכשיו כבר הייתי מבולבלת. "אני יודע שאת לא מבינה את מה שאני אמרתי לך עכשיו, אבל את תביני בזמן אחר." אמר כמעודד. הבטתי בו. הבחור היה הזוי לגמרי.
"אני מניחה שאני באמת אמורה להיות במקום אחר, אני מאחרת לנסיעה חשובה שיש לי." אמרתי, והלכתי משם. ברור שלא התכוונתי לחזור הבייתה, אך הייתי צריכה לחשוב על דרך להתרחק ממנו.
הנוכחות שלו העיקה על הלב שלי. אולי זה באמת היה הדדי.
כי גם הרגשתי חסרת מנוחה לידו.
הרגשתי… אחרת.
מוזרה.


תגובות (1)

להמשיך!!!!!!!!!!

20/02/2018 19:25
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך