כאב

פעם לא יכולתי לכתוב על משהו מלבד כאב.
כל דבר שכתבתי נקשר בצורה כזו או אחרת לכאב העצום שהיה בי.
כתבתי בעצם על חוסר הביטחון שלי, על הפחד שלי מבדידות, על הצורך האובססיבי שלי בזוגיות ואהבה. על החיפוש אחר האדם שיאהב ויקבל אותי כמו שאני.
כתבתי על חוסר האמונה שלי בעצמי, על הפחד הרועם שלי מכישלון, על החלומות שנעלתי במגירה ומעולם לא העזתי לבטא בקול.
על המשבצת שממנה כל כך רציתי לצאת ואף פעם לא ידעתי איך.
כאבתי כל הזמן.
כשחייכתי, כאהבתי.
כשצחקתי עד דמעות, כאבתי.
כשאהבתי, כאבתי.
כשנשמתי, כאבתי.
רק כשהייתי רחוקה מספיק מהחיים שלי ומהדמות שגילמתי בחיים שלי, הצלחתי להבין כמה כאב נשאתי בתוכי.
פתאום הבנתי עד כמה כל המהות שלי סובבת סביב כאב ופחד. הצלחתי לראות בבהירות כמה אני מסתירה ומבטלת את עצמי רק כדי לכאוב פחות.
הבנתי גם שכשחשבתי שאני נפתחת ונחשפת זה הגיע יד ביד עם ציפייה להפגע.