צחוק אוטובוסים

באוטובוס ראיתי חייל ישן, שמנמן, עם יד על הרובה וקופסא של קומקום.
חשבתי על החייל ההוא שתקועו לו סכין בצוואר-באוטובוס אחר.
שמרתי על החייל שלי, הסתכלתי.
צהלה עלתה בתחנה אחת, היה לה אודם אדום. לא ראיתי אותה מאז היסודי
אמרתי לה שלום.
היא אמרה לי שלום.
וזהו.
עבר הרבה זמן, עבר הרבה זמן…
הסתכלתי על הזגוגית; בהשתקפות שלי ושל האיש שהסתכל עלי, הוא לא היה לבוש כמו נוסע אוטובוסים. ציירתי לו כוסית ביד, או מזוודה, או שרביט מנצחים.
זה גרם לי לצחוק וצחקתי וצחקתי וצחקתי, עד שכמעט עלו לי דמעות,
עצרתי אותן, חשבתי לעצמי: היום הייתי טוב, היום הייתי טוב,
אבל אז הסתכלתי על החייל שלי ויכולתי לראות פס אדום מצויר לאורך צווארו – כמו סמיילי, כמו צחוק, כמו האודם של צהלה במקום הלא נכון.
ראיתי את צהלה מסתכלת עלי מהרבעייה האחורית, אבל היא ניראתה כמו אישה ופעם היא שמה לי חול בקלמר ואמרה שהטושים שלי התפררו וצחקה וצחקה. בכיתי.
אני מתנשם, אני חושב: היום הייתי טוב, היום הייתי טוב, היום הייתי טוב- – –
אני נפלט החוצה בתחנה הבאה, התחנה הלא נכונה. אני רץ ורץ ורץ ורואה אדום
ומרגיש דם, לא. לא. לא- זה דמעות – –
אני צוחק