הנסיעה לעבר שום מקום כדי לפגוש אף אחד

אחזתי בהגה והבטתי ישר אל הכביש. למרות שהישרתי מבט, המוח שלי לא ראה דבר, או שהחליט לבחור במודע שלא לזכור דבר ממה שראה. כאדם הנוהג באופן קבוע כבר למעלה מעשרים שנה, זאת הייתה הפעם הראשונה בה נהגתי כשאיני מרוכז. מתבונן, אך לא באמת רואה. שומע, אך לא באמת מקשיב. מצחיק שהרוב המכריע של האנשים חושב שהאדם רואה באמצעות העיניים ושומע באמצעות האוזניים, כאשר למעשה אנו רואים ושומעים עם המוח, כאשר העיניים הן רק העדשות דרכן המוח מביט על העולם והאוזניים הן איברי החישה הקולטים את הקולות המגיעים אליו מהעולם. הפענוח של כל האותות למשהו שאנו רואים ו/או שומעים מתחולל למעשה בקליפת המוח התבוני שלנו. ברגע הנוכחי, המוח שלי כאילו החליט להיות על אוטומט ולא לפענח את התמונות שהגיעו אליו מהאיברים האופטיים והאודיטוריים המשוכללים שברשותו. ייאוש.

ממשיך בנסיעה לעבר שום מקום כדי לפגוש אף אחד, פשוט נוסע. סוג של פראפרזה על החיים שלי עצמם בנקודה הזאת בזמן. כאילו מביט על הכביש מתוך חלום בהקיץ כשכל הרכבים וכל האנשים שסביבי משמשים כניצבים באותו חלום הזוי שעד כה נקרא "החיים שלי". מוצא נחמה קלה בכך שלא כל יום אדם שעד כה נחשב לבריא כמו שור, מקבל בשורה שנותרו לו רק כמה חודשים לחיות.

"גידול סרטני מפושט" קרא לזה האונקולוג. כאילו אדם מן היישוב יכול להבין מה בדיוק הכוונה בביטוי הערטילאי הזה. לאחר שהתגברתי על ההלם והאלם הראשוני, שאלתי את הרופא הטוב כמה שאלות מתבקשות והתברר כי "התברכתי" בסוג של סרטן אלים במיוחד שכבר הספיק לשלוח גרורות למספר מערכות קריטיות בגוף וכבר אי אפשר לנתח וככל הנראה כל צורה של טיפול רק תאריך את הסבל שהמחלה הארורה הזאת צפויה לגרום לי.

אומרים שכשהאדם עומד למות, כל חייו עוברים לנגד עיניו. אולי זה נכון עבור אנשים מסוימים, אך כאדם שרק קיבל את הבשורה המרה, אני חייב לומר כי כדי שזה יקרה צריך סוג של מיקוד, סוג של ריכוז וכרגע הדבר האחרון שאוכל להגיד על עצמי זה שאני מרוכז. איבדתי את המיקוד לחלוטין. אני, איתן יערי, מנהל אהוב ומוערך, האדם הכי ממוקד, הכי בטוח בעצמו והכי החלטי שאני מכיר, לא מרוכז. לרגע קט, השהייה במצב הזה הייתה אפילו קשה יותר מלקבל את הבשורה שנשאר לי כלום זמן לחיות.

אחזתי בהגה והבטתי ישר אל הכביש וככל שהנסיעה התארכה, המוח החל לחזור לפעולה, ככל הנראה סוג של "זיכרון שרירי" של המוח המחודד שהיה לי עד כה. המחשבה הבהירה הראשונה שלי הייתה- "מה עם גילי והבנות, איך אני מספר להן בשורה כזאת?", המחשבה השנייה, שלא חיכתה יותר מדי זמן ב"קנה", התפוצצה לי ישר לתוך התודעה, הייתה- "לאן אני נוסע, לכל הרוחות?". באותו הרגע הבטתי בשילוט והבנתי שבדיוק עברתי את קריית גת. "אני לא מאמין, נסעתי קרוב לשעה על אוטומט מבלי להרגיש", אמרתי לעצמי, בזמן שחיפשתי את היציאה הקרובה מהכביש. הייתי חייב לחזור על עקבותיי. הפעם ידעתי בדיוק לאן אני רוצה לנסוע. נסעתי למקום היחיד שחשוב לי בנקודה הזאת בחיי. נסעתי הביתה.

אחד מעקרונות החשיבה האנושית טוען כי המוח האנושי מסוגל בכל רגע נתון לחשוב מחשבה אחת בלבד. זה יכול לקחת שבריר של שניה לכל מחשבה, מורכבת ככל שתהיה, ולכן רובנו נוטים להאמין כי האדם מסוגל לחשוב מספר מחשבות במקביל. בנקודת הזמן הנוכחית היה נראה לי כי הצלחתי לערער את העיקרון הזה, מאחר והרגשתי הצפה של מחשבות שהגיעו למוחי בו זמנית. ככל הנראה, "הזיכרון השרירי" של המוח שלי עבד שעות נוספות כפיצוי על פרק הזמן בו פעל ב"מצב טיסה". זרם המחשבות הלא פוסק עסק בעיקר בדאגות לבאות- "מה יהיה עם גילי והבנות?", "איך הם יסתדרו בלעדי?", "האם ביטוח החיים שלי מספיק גבוה?", "האם הפנסיה שלי תספיק לה ולבנות?", "מי יהיה שם בשביל נועה וטלי בתחנות החשובות של הילדות, הנערות והבגרות?", "מי ילמד את טלי לרכב על אופניים כשתגדל?", "מי ישחק אותה קשוח כשאחת מהן תביא הביתה חבר?", "מה עם גילי?", "יהיה לה בן זוג אחר?", "כמה זמן היא תחכה עד שהיא תתחיל לחפש בן זוג?", "האם היא תמצא מישהו שיתייחס טוב אליה ואל הבנות?", וכך עם שטף דאגות שאינו פוסק המשכתי לנסוע לעבר נקודת האור היחידה בחיי כרגע, המשפחה שלי.

אחזתי בהגה והבטתי ישר אל הכביש תוך כדי זה שאני נזכר שרק לפני לא יותר משנה יצא לי לדבר עם גילי על פטריק כהן, הקולגה שלה, כשרק נודע לכולם שיש לו סרטן אלים בלבלב. אז הייתי "גיבור" ואמרתי "אני במקומו, הייתי עוזב את העבודה ויוצא לטיול סובב עולם, כדי להספיק כמה שיותר כל עוד אני מתפקד". אבל עכשיו, כשאני נמצא בדיוק בסיטואציה בה הוא היה, אני מבין שחשיבה כזאת היא תמימה משהו, ומתאימה לאדם בריא. קצת מזכיר לי כל אחד מאיתנו בשעה שאנו מתכננים מה לעשות עם הכסף לכשנזכה בלוטו. מחשבות ילדותיות משהו. מהר מאוד התברר לי ש"דברים שרואים מכאן לא רואים משם" וכי עכשיו כשזה קרה לי, למרות הכמות הבלתי נתפסת של מחשבות שרצות לי בראש, אף אחת מהן אינה בכיוון של "לתפוס את העולם". במצב שלי, אני אסתפק ב"לתפוס את הרגע" ולחזור לאני העצמי שהכרתי כל חיי. זה שמסתכל לכל אתגר בעיניים, מתמודד איתו וברוב המכריע של המקרים מתגבר עליו או לחלופין מצליח לצמצם את ההשלכות השליליות שלו למינימום.

אחזתי בהגה והבטתי ישר אל הכביש, כאילו מחזיק בחיים שלי ומנווט אותם ולא את הרכב ברגע קריטי זה. לאט לאט תחושת הדאגה הגדולה שהציפה אותי החלה להתפוגג וברגע מסוים, כשתחושת הבלבול שאחזה בי מתחילת הנסיעה הארורה והלא נגמרת הזאת, נותרה במקום הראוי לה, כמועקה בחלק האחורי של התודעה, הבנתי כי אני ניצב למול אתגר חדש, כנראה ה"מובי דיק" של האתגרים שאדם יכול לחוות בחייו. באותו רגע קריטי, מוחי הצליח להפיק מחשבה בהירה אחת. ככל שחפרתי בראשי על אותה מחשבה, הבנתי שהמוח המתורגל שלי הצליח להפיק הרבה יותר מסתם מחשבה אקראית. הוא הצליח להגיע ל"הארה". הבנתי סוף סוף כי גם לאתגר הזה כדאי לי, בדיוק כמו למול כל אתגר אחר עד כה, להיערך ולהתמודד עם הכוחות והידע המוקדם הטמונים בי. אני הרי אדם שמתמודד, שמסתגל, שמשתף, שמתייעץ ובסופו של דבר גם מגיע לפתרון הטוב ביותר לאותה סיטואציה. בגלל העובדה הזאת, החיים שלי היו שורה של הצלחות, כאשר גם את השגיאות, את הכישלונות ואת הקשיים הרבים שהיו לי בדרך הצלחתי להפוך למנוע של צמיחה והצלחה. בנקודה הזאת הבנתי כי כל ההתמודדות שלי עם הסיפור הזה הייתה שגויה כבר מתחילת הדרך.

למן ההתחלה, כשהתקשרו אלי מבית החולים לאחר הבדיקות התקופתיות שעשיתי, ואמרו לי להגיע לבדיקות נוספות בגלל תוצאות הבדיקות, בחרתי שלא לספר דבר לגילי או לקולגות בעבודה. למעשה נשאתי את כל הנטל ואת כל ההתמודדות עם המצב ועם הבשורה המרה, על כתפי בלבד. אני זוכר שכבר אז התייחסתי לסיטואציה בביטול ולא רציתי להדאיג סתם את גילי ואת הקולגות שלי וככל שהזמן נקף, המשכתי להתייחס לזה בביטול, עד היום למעשה. היום הארור הזה, בו קיבלתי את הבשורה הקשה מכל.

אחזתי בהגה והבטתי ישר אל הכביש, מבין סוף סוף, כי עליי לשתף את האהובים, החברים והקולגות שלי במצבי ולבחון איך הכי נכון בשבילי לסיים את תפקידי בעולם. רק כשהתחלתי לחשוב באופן אליו הייתי רגיל, כאופטימיסט נצחי, החלו "חיי לעבור כנגד עיני", כקלישאה בסרט הוליוודי דביק וקיטשי. אבל בניגוד למה שרואים בסרטים, לא ראיתי את זה כקליפ אלא נפגשתי שוב, בסוג של פגישת מחזור נוסטלגית, עם התחנות המשמעותיות של חיי עד כה- ארוחת הפסח האחרונה עם סבא עמוס, הנשיקה הראשונה שלי עם לילי וייס, מלכת הכיתה, זריקת הכומתות באוויר בטקס ההשבעה של חטיבת "גולני", לחיצת היד עם נשיא האוניברסיטה בטקס חלוקת תעודות לסטודנטים מצטיינים, העבודה הרצינית הראשונה שלי כאחראי מערכות מידע, התפקיד הניהולי הראשון שלי בבנק הפועלים, סיום התואר השני, הפגישה הראשונה עם גילי, הקידום הראשון שלי, החתונה עם גילי, הטיסה שלי ושל גילי לירח דבש בארצות הברית, הקידום השני שלי, הלידה של נועה, המעבר לדירה החדשה שלנו, המעבר שלי לתפקיד מנהל מערכות מידע של בנק דיסקונט, הלידה של טלי ועוד תחנות אושר רבות המהוות את הפאזל המופלא של החיים שלי עד כה.

אחזתי בהגה והבטתי ישר אל הכביש בזמן שהחניתי את הרכב ברחוב בו אני גר. תחושת הקלה שטפה את כל גופי בעודי נזכר בניצוצות האושר שעטפו ושעוטפים את חיי. אך יותר מכל שמחתי שהחזרתי לידי את השליטה, את היכולת שלי לחשוב בבהירות ויותר מכל את הרצון להישיר מבט למול האתגר הגדול שמולי, ולהתמודד עמו.

אחזתי בהגה והבטתי ישר אל הכביש כשמנוע הרכב כבוי כבר דקות ארוכות. אוזר את האומץ לחזור סוף סוף לחיים האמיתיים מהנסיעה ההזויה הזאת, שהחלה כסיוט והסתיימה כחוויה מאירת עיניים. יצאתי מהרכב והלכתי לעבר הבית בהיסוס קל. הגעתי לדלת הבית ולאחר עצירה קלה, פתחתי אותה עם חיוך האוצר בתוכו הכרת תודה לחיים המאושרים שחייתי עד כה ושעוד צפויים לי עם האהובים שלי, בזמן הקצר שנותר לי. נכנסתי הביתה להפתעת גילי והבנות כשלחלוחית קטנה ובלתי נשלטת השתלטה על עיני, מתלווה לחיוך האושר העצוב שהתנוסס על פני…