“כותבת במחברת”

היא כתבה לה במחברת,
סיפורים יפים שלעולם אותם לא מספרת.
היא מסתתרת מאחורי חומות,
מבחינה מבין הפינות.
נועצת לה מבט בעולם שעות,
מחפשת מפתח בין הקירות.
שומעת צלילים באותם אוזניות,
הולכת לה לבדה בין הבריות.
אוגרת כוחות בשקיות,
מחייכת בגאווה לאותן האריות.
סופרת חברים על כף היד,
נזכרת בדמויות שפעם נתנו לה יד.
מסתכלת לשמיים מעליית הגג,
שומרת ראש למי שעדיין לא מעד.
משקיפה על בתים שמחים,
עם אימא מחייכת וילדים מאושרים,
מחייכת חיוך קל עם דמעה חמה,
נושאת תפילה לאלוקים שיטע בה חכמה.
הופכת בין רגע לאדם אחר,
מסבירה לעולם שתמיד אפשר להשתפר.
מסתכלת ברוגע נפשי על השעון,
מבחינה כי יש בו המון היגיון.
הדקות שבהם מסתתרות השניות,
השעות בהם מסתתרות הדקות,
הם אלו שהפכו אותה למה שהיא היום.
בוהה בשעון התלוי לו על הקיר,
וחושבת לעצמה האם איי פעם נכיר.
מתבוננת היטב לה במראה,
כדי לחפש לה דמות להשראה,
ממנה היא תשאב את כל התעופה,
ותגיע הרחק בעזרת אותה המראה.
ושוב, שהיום נגמר, שוכבת לה במיטה,
חושבת לעצמה באשמורת,
"מה יהיה ביום למחרת?!".
אך היום זה כבר מחר וזאת היא שכחה,
החושך שינה לה את צורת המחשבה.
אך האם זה בסדר כך לחשוב?!
שהיום מתחיל רק עם בוא האור?!
האם זה בסדר לאהוב את החיים רק בטוב?!
האם זה בסדר לשנוא אותם עם בוא השחור?!
תפילה קטנה שוב היא נושאת,
כדי לקבל תשובה מהמלך השולט.
הוא שם תמיד והוא מקשיב,
תמיד משמח ולא חלילה רוצה להעציב.
הוא טוב ואוהב, לוקה במקומנו את הכאב,
תמיד את המר שבנו הוא שואב.
מסבירה לכולם הנערה בהתרגשות,
מנסה לכוון אותם לדרך המלכות.
הוא אבא גדול שתמיד מחכה,
מחבק בזרועותיו שמשכיחות כל כאב.
הוא מלך אדיר, מלך נשגב, אוהב ונורא,
שחפץ תמיד שנעבוד אותו באהבה.
מלך קדוש, מלך אדיר ומיוחד,
מלך שיקבל תמיד כל אחת ואחד.