לכל אחד יש את הסיפור שלו / פרק 1

אני פשוט דפוק, חשב אייל לעצמו, בעודו צועד על שביל האבנים הצהובות. מה פתאום הקשבתי לאחותי?! מה בדיוק היא מבינה בקוליות?!
אז מה, הוא לא הצליח לשמור בסוד את זה שהוא עובר לפנימייה לילדים מופרעים, אבל מה את נדחפת, ועוד מחליטה לי מה ללבוש?!
בסדר, נניח שתיק גיבורי על זה בכלל לא גיקי, אלא לחלוטין קולי. מילא, את המבטים החשדניים של החבר'ה האלה בצד הוא עוד יכול לסבול. אבל חולצה של "הארי פוטר"?! מה נסגר איתך בנאדם?!
טוב, אז איך מתחילים שיחה?
מה בדיוק אני אמור להגיד??
אייל הרגיש חוסר אונים מוחלט.
"היי. אני לילי." קטעה מישהי את חוט המחשבה שלו.
"היי?… אני אייל." הוא ענה לה מהוסס.
"מה קורה?" וואו, איזה עיניים כחולות יש לה. והשיער הלבן שלה ממש חלק.
"את לבקנית?" נפלט לי… אופס… מה אני עושה?! זה היה חסר טקט עכשיו. לחלוטין.
"אמממ… כן. סוג של." היא ענתה. "אתה חדש כאן, נכון? לא היית פה בכיתה ט'…"
הוא הנהן.
"מה כבר עשית ששלחו אותך לחור הזה?" היא שאלה בציניות. פתאום הוא שם לב שהיא יותר גבוהה ממנו…
"זה שאלה רטורית?" הוא שאל.
"כן. ת'כלס."
"אז… אני מניח שכולם פה היו זורקים מלפפונים על המורה שלהם?.."
היא צחקה. "יכול להיות. מה הסיפור של התיק?!"
אוי לא, אוי לא. היא שמה לב לתיק שלי. איך אני אתרץ את החיבה הלא מוסברת שלי לגיבורי על..?!
"איפה השגת תיק כזה?… אני חולה על "הנוקמים"!" היא אמרה.
"מגניב שגם את אוהבת…" הוא ענה, מבטו מושפל. "אז מי את חושבת שימות בסרט הבא של מארוול?.." והוא פתח איתה בשיחה עמוקה בנושאים שברומו של עולם.

*************************************

"תראו את החננה הזה… יושב ומדבר עם לילי על "הנוקמים".." גיחך מתן, שישב עם פמלייתו על הגדר. כולם הסכימו איתו.
"למה אתה כזה רע? הוא סך הכול חמוד..!" קפצה ליסה מישיבתה עם אייל, ששבה את כל הבנות בקסמו.
"את לכי מפה. לא דיברתי איתך!" ירה לעברה והיא הסתלקה.

***************************************

"השיעור מתחיל עכשיו! אני לא רוצה לשמוע עוד מילה אחת יוצאת מפיותיכם!" קראה עדינה. כבר 29 שנה שהיא מורה, ואף פעם היא לא נתקלה בכיתה כזו רועשת. טוב, היא בחרה למצוא לעצמה אתגרים דווקא בפנימייה הזו, אז היא צריכה ללמוד להתמודד איתם.
אולי זה לא היה הכי חכם ללבוש חולצה צבעונית כזו?.. חשבה. אולי זה מבלבל אותם בעיניים?
טוב, אין ברירה, אני חייבת להתחיל בשיעור.
"מתן!! שב במקומך. אוקיי, י'2, שלום. שמי עדינה, אבל אני מרשה לקרוא לי עדי… אני אהיה המחנכת שלכם השנה. חלקכם שהיו בהקבצה שלי שנה שעברה אני מכירה, אך לא את כולם. וגם יש כמה חדשים…" היא נאבקה ברעש, שאט-אט נחלש.
"המורה!" קפץ מישהו. "שמעתי שהשנה מוסיפים שיעורי העשרה חדשים, כמו מוזיקה…"
מישהו החל לשיר בזיוף מכוון איזה שיר, והרעש חזר והחל להתעצם.
"ש-ק-ט!!!!" שאגה עדינה.
אוי, למה צעקתי..? היא נאנחה. זה יצור רושם רע על הילדים… אבל לא ידעתי שלחנך כיתה של בני נוער בסיכון זה יהיה כל כך קשה!…

***********************************

"יש!!" קראו כל תלמידי י'2 בהישמע הצלצול. באמת, כמה כבר אפשר לשמוע על סיפור חייה המרתק של נאוה, במהלך שיעור ההיכרות ה"מרתק" של המורה. כולם מכירים את כולם!
"אם אני אחליף את הטרניג לג'ינס, את חושבת שהמורה יפטור אותי מלהשתתף בשיעור ספורט?.." שאלה תמי את חברתה עלמה.
"לא נראה לי…" מלמלה עלמה.
"אוף… האייל הזה לא מסתכל עלי… הוא כזה חתיך!"
תמי הייתה בת להורים עשירים מאוד, ולאף אחד לא היה מושג מה היא עושה בפנימייה הזאת.
היא הייתה כל כך מתוקתקת, עם הבגדים הכי יקרים, והטלפון הכי יקר… ההורים שלה אפילו רצו להביא לה משרתת אישית לפנימייה, אבל ההנהלה לא הסכימה.
אף אחד לא הבין איך היא שורדת את שיעורי החקלאות ואת הפינת חי, ובמיוחד את הרכיבה הטיפולית.
היא הצטיירה בפני כולם כאחת מפונקת, לא חכמה, שטחית, אבל מאוד- מאוד יפה.
תמי הייתה דקיקה, היה לה שיער ארוך, בין בלונדיני לחום בהיר. העיניים שלה היו עיני טורקיז גדולות והאף שלה היה קטן ומושלם. הגוף שלה היה הולם כל בגד (ולא כל בגד היה הולם את הגוף שלה…) וכל הבנים כמעט ניסו להתקרב אליה, אבל היא הפנתה להם גב.
רק אייל לא הסתכל עליה אפילו, אבל היא רצתה שיסתכל עליה. הוא היה כל כך חתיך… חסון כזה, שזוף, עם בלורית מהממת…