amanda

יומן 25.6

אני כול כך שונאת את החיים שלי.

למה בכלל אני צריכה לעבור את כול זה?

למה זה לא מגיע למישהו אחר?!

סליחה, לא התכוונתי להתחיל ככה. נתחיל מהתחלה.

התחלתי בזה שדיברתי על אגדות.

יש אגדות שחולמים עליהם. אבל אני מאמינה שיש אגדות שיוצרים אותם.

הלוואי ויכולתי להיות רק דמות בסרט.

משהו שונה כול כך מהחיים שלי. אבל אני לא יכולה להיות נורמלית. אני לא נורמלית.

יש לי את ה"אובססיה". אני כול כך שונאת את עצמי עכשיו.

פעם אחת רק פעם אחת אני רוצה להיות "רגילה".

זה מצחיק. שאני ארצה להיות רגילה.

היה לי את היום הכי חרא שאני מכירה (סליחה על השפה הגסה). זה אחל מזה שנטליה הציקה לי בגלל שהייתי חייבת לעשות טקס בהפסקה.

משם זה עבר לפנינה שאמרה שהציונים שלי בהנדסה נפלו.

תוסיף לזה יומן שרבתי עם אמא בדרך, ויש לי בכלל יום מעולה.

אני רק רוצה שהוא יפסק.

טוב שיגעתי לך את המוח מספיק, אני אסיים לבינתיים.

אוהבת, אמנדה.

אמנדה סיימה לכתוב בוהה במחשב. היא נאנחה לעצמה.

היא שמרה את הקובץ , ממשיכה לבהות במסך הבוהק.

לבסוף היא קמה וניגשה למרפסת.

היה זה לילה בהיר מלא בכוכבים נוצצים. עוד אנחה יצאה מפיה.

למה תמיד החיים שלה צריכים להיות כאלו מסובכים?

היא בהתה אל עבר הרקיע הזוהר.

הכוכבים נצצו להם. "כמו פיות" היא חשבה.

"הלוואי ויכולתי לגעת בהם" היא חשבה. עוד אנחה יצאה מפיה. היא ניכנסה לחדר סוגרת את האור.

מחר יש לה את בחינות הגמר, ורצוי שהיא תתפוס שינה טובה לפני. היא התכסתה וסגרה את האור במנורה, מנסה לרוקן את מוחה הלחוץ ממחשבות.