פראייר

לפעמים אני רוצה לפגוע באנשים שלא חושבים כמוני.
אני לא פסיכית, אבל הם מייצגים דברים שאני חושבת שכדאי להסיר מהעולם.
בין אם זה רעיונות שמובילים להרס עצמי או דיכאון, רעיונות שמובילים לסוף העולם או להרס החברתי שלנו.
אני רוצה להרוס אותם. לפגוע בהם. אני רוצה להסיר את האיומים השוררים מן העולם שלנו, לטובת כולם. לפני שהם יכלו אותו.

זה לא… אישי.
אין לי בעיה עם האנשים הספציפיים.
אני חושבת שלכל אדם כמה צדדים. יש כמה מראות להביט דרכן בו, ויחד עם הפגמים, כולנו אנשים שזכותם לחיות סך הכל.
אבל האנשים האלה, שמייצגים את כל הרעיונות שמדביקים את העולם בהרס, הם האנשים שאת הפגמים הספציפיים שלהם אני לא אוהבת.
זה כמעט מחאתי. אם יש חוקים שאני לא אוהבת, אולי אפגין כדי שיסירו אותם. ואם יש אנשים בעלי אלמנטים שאני לא אוהבת, אני לא רוצה אותם בסביבה גם כן. אני רוצה לנדות אותם ולהפוך אותם לפסולים בעיניי אחרים. אני רוצה להשפיל אותם. לא אותם, את הרעיון. אבל אותם. אני רוצה שכל מי שיסתכל עליהם יראה את סמל הנידוי על הפנים שלהם, ולא יתקרב בכלל. הם יהיו הדוגמה החיה המלמדת, החינוכית כמעט, של כל מה שלא צריך לעשות בעולם הזה. וכל מי שיביא בהם, ובחורבן שלהם, יזכר איך החברה מגיבה כלפי אותם ניצנים של הרס עצמי או עולמי.
סביר להניח שהעשבים הסוררים האלה יתיישרו. הם יראו איך העולם נראה, וירצו להיות חלק ממנו. חלק מההרמוניה שלו. הם ירצו להיות חלק, לא איזשהו אלמנט שלא קיים או מרכיב באמת את החברה, רק בשביל שיוכלו להדביק על עצמם את האישור שאומר שכן – הם קיימים. ובמובן פיזי כלשהו אולי.
הרי, אם האופציה לשנוא מישהו על פי מראה, פשוט לא קיימת, אפילו אם הם חשבו על הרעיון הזה בעבר, ואפילו דלקו בו, לא תהיה שום סיבה בשבילם לשים לב לזה כלל. אפשרויות המציאות הן רחבות מכדי שנוכל לקלוט את כולן, לכן בני האדם מנסים לצמצם את ההגדרה של המציאות לחלק, ולקוות שהחלק הזה ייצג יפה את מה שהמציאות מכילה. אבל זה לעולם לא ככה, ואם זה יכל אפילו להיות ככה, זה לא, בגלל הנטייה של אנשים להשאר עם אותם רעיונות כלפי כל דבר.
אני מדברת על כל החידות האלה שילדים קטנים פותרים ומבוגרים לא, כי מבוגרים פשוט לא חשבו שזו אפשרות. אני מדברת על בקשה במבחן למשל "הדגם את תהליך חשיבתך" והציור העקום המסומן ליד של איש המורכב מכמה קווים וענן מרחף מעל הראש שלו עם התשובה. אני מדברת על חידות שיש להן יותר מתשובה אחת , אבל ממציא החידה והעונים בדרך כלל לא שמים לב שיש תשובה קלה פשוטה ומעצבנת עד לפני שמישהו צעק אותה בשורה האחרונה. אני מדברת על כל אותן פעמים מופלאות וקסומות שמישהו אמר משהו, "מעולם לא חשבתי על זה", קיבל בהשתהות והתפלאות בתגובה. כל הפרטים הקטנים, כל ההרהורים החולפים במוחנו כמו שעות דמדומים שאין אנו זוכרים כלל, כל המציאות הקטנות הללו בהם אנו מגלים שהמציאות היא לא בהכרח בדיוק איך שהגדרנו אותה. היא תמיד קצת יותר מורכבת, קצת יותר רחבה מכך. אנחנו מתהלכים בחדר שאנחנו קוראים לו מציאות, ומתפלאים לראות מה יש מתחת לשטיח, ושהטפט זו סתם חצי מדבקה מעל קיר קלקר שהמצאמנו, ומאחוריו חלל פתוח שאנחנו לא מסוגלים לזהות בכלל.
אנחנו לא יכולים לראות אותו, או להכיל אותו, אנחנו לא יכולים לגעת בו, זה הכל טשטוש אחד גדול מול העיניים שלנו ואנחנו לא בטוחים מה אנחנו רואים. זה מזכיר לי לפעמים קיר זכוכית, למרות שאין שם, לא, קיר זכוכית בכלל, ועליה יש שפשוף כל כך גדול שקשה לנחש אפילו את קיום הצבעים מאחוריה כי היא כל כך אטומה, למרות שבברור יש שם משהו. יש שם משהו רחוק, רחוב, רחב שאפשר לנוע, לרוץ בו, לעשות אתו דברים, אין סוף אפשרויות. אבל אנחנו פשוט לא רואים אותן. אז אנחנו ממציאים קיר, שאפשר להכיל, להבין ולעשות אתו משהו. לפעמים אנחנו מדביקים עליו צבעים פשוטים שכן יהיה אפשר לזהות בבירור כל מני דברים עליו. וזהו, ככה אנחנו חיים את החיים שלנו. בסדר, ארגון ופשוט מה.
ושלא תבינו לא נכון, זו דרך חייהם של גאונים. הסדר המטורף הזה, שעוזר להם לבנות למשל ממספר מוגבל ביותר של צבעים, ציור מטורף שנראה בדיוק כמו שאנחנו תופסים תמונה אמיתית של המציאות בעיניים שלנו. הם כל כך חדים ופיקחים, שהם מסוגלים לקלוט את כל אלפי המשתנים האלה שהופכים את המציאות למה שהיא. מרקם, גוון, תזוזה, הדרך בה משהו מוצג במרחב ונח בעמדתו, איך שעומק אור וצל נתפס אצלנו במוח כהלכה. והם מסוגלים לחקות את כל הפרטים האלה, כל הננו פרטים האלה, עם משאבים מוגבלים בלבד. מספר הקריטריונים והאלמנטים שהם צריכים לזכור בקדמת מוחם בשעה שהם מציירים בעזרת תנועה אחת קלה וגוון מסויים, דומה בעיניי לפסיפס ענק של חלקים, של חוויות, זכרונות ורעיונות שחווה וראו, שהם סדרו בראש שלהם ככה שהם יוכלו לראות ולהבין את כולו בוואת אחת כשהם מושכים משיכת צבע, כדי שזה יהיה מושלם ומדוייק כראות עינם.
אבל על אף הסדר המופתי התפיסתי שצריך להיות לגאון כדי לסדר אלפי מליון פרטים לתוך החלטה ותנועה של רגע, מדובר לא רק על סדר פדנטי סטרילי מפלצתי, אלא גם על היכולת להתבונן במציאות ולאסוף כמה שיותר אפשרויות מתוכה לתוך החדר שלך.
בשביל ליצור דבר קטן, אתה צריך סדר בחדר. בשביל ליצור דבר גדול, אתה צריך בחדר מסודר מיליונים של דברים.
אני מדברת במספרים גדולים, אבל אם אני מנסה להפעיל את הדמיון שלי, אולי זה דומה יותר במקצת מבחינת מספרים לתוכנה במחשב. כל מיקרו פעולה כתובה שם בשפה שבעצם מייצגת שפה אחרת פשטנית וארוכה יותר. ואין לנו רק תוכנה אחת במחשב, מחשב זו מערכת הפעלה שלמה. יש בה תוכנות שכתובות על פני ארבעים אלף עמודים, שלא לדבר בשפת טכנות מקורית העמודים הללו ממירים את עצמם ומכפילים את גודלם פי כמה, ושכל תיו ותיו מוקלד הוא בעצם חתיכת מידע. ואם אין סדר – התוכנה לעולם לא תעבוד. ואם מוח אנושי לא מסוגל לתפוס את הסדר בה, הוא לעולם לא יצליח להרכיב אותה גם.
ואנחנו יותר מסובכים ממחשב. מחשבים הם שונים מאתנו, ואנחנו יודעים את זה כי לעולם לא מתבלבל בין רובוט לבן אדם. וגם לא בעתיד הקרוב.

כמובן, שאחד הדברים שמדאיגים אותי זו התפיסה שלי עצמי. הרצון להסיר אינדוידואלים מהחברה נשמע אלים ומגוחך. אבל קשה קצת להסביר את התחושה האנושית המגוננת הזאתי בלי לנסות להבהיר זאת עם איזו דוגמה.
בואו נשים דוגמאות קלאסיות כמו רוצחים ואנסים רגע בצד. בואו נחשוב רגע על דמוקרטיה ודיקטטורה.
בטח, שדיקטטורה במקורה היא לא דבר רע בתכלית, אם כי הרצון והצורך של המנהיג להיות חייב תמיד לשמור על כוחו ולכן לנצל את כוחו לרעה, שהופכת את המושג דיקטטורה לחשוך במאה האחרונה. אין זה העיקרון עצמו של כוח רב לאדם, אלא איך שהוא עובד עם המציאות, העיקרון עם המציאות. לו היה האדם הזה בעל סדר עדיפויות שמעדיפות את המדינה, ואנשים לא היו מנסים לרצוח אותו, כל העניין היה מסתדר יפה וטוב מאוד, בלי כל מני מאבקים פוליטיים פופוליסטיים ביזארים של עולם הפוליטיקה הדמוקרטי.
אבל היום, כל מי שרוצה לנצל את אפשרות הבחירה בדמוקרטיה, כדי לבחור בדיקטטורה שדוגמה לה יש כיום למשל באפריקה או בסוריה, אני ארצה להעלים מן העולם. הרי, זו לא תהיה הפעם הראשונה בהיסטוריה ששלטון דמוקרטי היווה תקדים לביסוס ממלכה דיקטטורות.
וכמו כן, אני פשוט לא מוכנה שאנשים יצביעו ויחליטו שאונס זה בסדר, רצח זה טוב, לבסס מדינת הלכה פרימיטיבית חשוכה ונצלנית, או כל מני דברים שכאלה. התופעות שאני מוכנה לפסול יכולות להגיע עד לפרטים די קטנים, כמו אנשים שמפיצים אלימות, בריונות או רצון שלילי לארע רק לשם הרע. זה יכול לקרות כשמישהו מטפח את האגו שלו על גבו של אדם אחר, או עורך תחרות רק כדי להנציח את היותו טוב יותר ולפגוע בתחושתם הטובה של הסביבה לשם כך. הוא נהנה, על חשבונם. זה קורה בעיקר כשמישהו מנצל את סמכותו לרעה, או כשמישהי שיקרה לחברתה כדי לגרום לה בושה.
זה לא המעשה שהם עשו, שבהכרח מסעיר אותי. אם הם לא עומדים מאחורי הערכים שגרמו להם לפעול כך, לא חייבת להיות לי עימם שום בעיה. אך אפילו אם לא עשו שום דבר רע, ואלו הערכים שהם מייצגים, שבראש שלי מובילים לעולם של כאוס וגהינום לא אנושי, קשה לי לא לשים לב לצד המטלי והפסיכוטי שלוחש לי לחסל אותם.
לאו דווקא… פיזית. אבל כמעט פיזית, זה ירגיש ככה. ולא שיש לי את האמצעים הדרושים לשם כך, או שאני אפילו מתעסקת בזה. אני לא כלל. אך הידיעה שזה עיקרון שאני מייצגת, מעלה בי צמרמורת מסויימת. למחוק את האמפתיה והסימפתיה שלי כלפי אנשים, שלא פגעו בי כלל (לכאורה), על ידי מחיקת תחושותיהם ורגשותיהם מן התפיסה שלי אותם. הם אובייקטים, הם שלטי הפגנה כתובים באדום שמותר להשחיר, הם האויבים שלי, ומלחמות קצרות בדיבייטים או מישורים חברתיים סמויים הם לא משהו שמאבד לגיטימציה.
אני אקטיביסטית.
אני אקטיביסטית שעושה את זה ברור מאוד לכלל מהם ההעמדות שלי, מה אני מוכנה לסבול ומה אוקיע מן הכלל. אני רוצה להוות דוגמה, אני רוצה לתרום, אני רוצה להיות בצד של ה"טובים", ולפעול. לפעול גם אם לפעולה שלי אין כלל ערך במציאות של היום, לא עשיתי ולו חצי תמורה טובה, אבל אני ייצגתי את הערך המסויים ועל ידי כך שאני חלק מהחברה הפכתי את המפה החברתית שלנו למקום שמהותו אחר.
אנחנו, אנשים, משנים את המהות של העולם שלנו, כי אנחנו מרכיבים אותו. ואם אדם אחד שמרכיב את העולם משתנה, זו כבר תכלית אחרת, כי מספר האופציות והאפשרויות בעולם זה משתנה אחרת. וכבר אנחנו יודעים, ודיברנו, על מה קורה כשאדם מגדיר את המציאות שלו ומכליל פרט אחד יותר ופחות לדוגמה. זה משנה את מה שהוא יוצר, ורואה. זה משנה את מה שהוא תופס. ואני רוצה שאנשים יתפסו אותי כחלק מהסביבה.
אך שוב – אם נחזור לרגע למה שמטריד אותי. אם אני מוכנה להתעלם מרגש של אדם אחד למען מטרה גדולה, איך בדיוק אני שונה מפסיכופט?

והאם אני מוכנה למחוק רגשות שלמים של אנשים? בטח שלא. אבל אני מוכנה להקריב אותם, טיפין טיפין, את הנוחות שלהם ואת השלווה. כי אני נגדם.
ובכך אני מסייעת לעיקרון היחידי האנושי שמפלג ומשסע את כל החברה הזו. מקור כל הרוע, מלחמות.

ואז, כמובן, אני הופכת לאוייב של עצמי. אבל אולי שכחתי את זה כבר.

לאמיתו של דבר, ויאמר כדי להציל סיכום זה, אינני חושבת שאדם יכול להיות מאושר בין מלחמות. הדבר אומר שאם כוונתו של אדם להיות מאושר, כוונותיו טובות הן. זה לא משנה כמה השחיר את רגש האחר, וכמה הוא מסוגל להתעלם מרגשות מצפון כשהוא משחית אדם אחר בעולם (או עיקרון).
לכן, אם כל אדם שעומד מאחורי אדישות ואפתיה לכאב של האחר הוא בסה"כ לוקה באי הבנה טכנית, אולי אפשר לתקן אותו.
כך, אני לא נגדו.
הוא בסך הכל חווה אי הבנה עם העולם.
כך מלכוד הקונפליקט הפרדוקסי שלי נגמר.
אמנע מעצמי להפוך לפסיכופט פוטנציאלי, בכך שאעזור לאדם אחר לעשות אותו הדבר גם.
כולנו באותה סירה.
ולכולנו יש דחפים אלימים.

פשוט משתמשים באינטלקט ובמוח כדי לגבור על היצרים הפרימיטיביים.
אם יש דבר אחד שמאחד את כל העולם כולו, מטקסס ועד הודו זה –
בואו לא נהיה טיפשים.
או בטקסנית: "פראיירים".