אתה לא נראה לי אחד כזה- פרק 2
אנחנו נוסעים לטיול של שבוע במסגרת התיכון, לדרום הארץ.
ביום האחרון מתוכננת הסתובבות חופשית בעיר.
היה מעניין וטוב בימים האלה של הטיול. האוויר הנקי הזה. הנוף ההררי. אין חופש יותר טוב מזה.
צילמתי את הציפורים ואת הזוחלים, כולם צבעוניים, כולם מעוררי השראה ואהדה.
סוף סוף להשתחרר מכבלי בית הספר ולהרגיש את האדמה, את האוויר.
מצאתי לי כבר שתי חברות, יולי ורחל. הן לא אוהבות את כל ה"אבק והלכלוך". הן מעדיפות את הקניון.
היום האחרון כבר הגיע, מהר מידי לטעמי. שונאת להיפרד מהאדמה הזאת.
אבל הוא עדיין לא נגמר לגמרי. הסתובבות חופשית, כן?
-"אנחנו הולכות לחרוש את כל הקניונים היום בננותתתת!!!!" אמרה יולי.
-"כן! סוף כל סוף מזגן, בגדים, מילקשייק ואיפור!!!" הוסיפה רחל.
-"אני כל כך עצובה שזה נגמר… איך אתן לא אוהבות את הטיולים של בית הספר? הם כמו חופשה בחו"ל, אפילו הרבה יותר טובים וחוויתיים!"
-"אוריאן, את כל כך חיה בסרט" השיבה לי יולי.
-"כן, אוריאן, תצאי מזה. יש לנו היום… תצוגת אופנה!!!!" אמרה רחל, והיא ויולי צרחו בהתרגשות.
הן אולי חברות שלי, אבל אין לנו הרבה במשותף. זה יותר כמו 'הן ואני' ולא 'אנחנו'.
אז הגיע השעה לצאת. נסענו במונית לקניון. נכנסנו, ומשב קריר עטף את פנינו. אני לא אשקר, זה היה די נעים, אבל את מה שבא אחר כך, פחות אהבתי.
-"קדימה!!!!" יולי תפסה לרחל ביד וגררה אותה לחנות הבגדים הראשונה שהן ראו.
ואני נותרתי מאחור.
הייתי פתאום קצת רעבה.
-"אני הולכת לסופר לשנייה בנות, ניפגש עוד חצי שעה בכניסה, בסדר?" צעקתי לעבר החברות שכבר היו כל כך שקועות בהחלפות בגדים ובהתלהבות מוגזמת שרק הן יודעות מדוע ולמה.
-"בסדר!" רחל צעקה מבעד לחלון הראווה.
הגעתי לסופר. אני רוצה לחמנייה ודגנים.
את הלחמנייה לקחתי, ועכשיו,אני רואה את הדגנים שאני אוהבת במדף העליון, רחוקים מהישג יד. אני קופצת. מסתכלת לצדדים במבוכה. שוב קופצת. ושוב. אדומה ומתנשפת.
ופתאום בלי שום הודעה מוקדמת, אני רואה בשדה הראייה שלי יד שרירית, אוחזת בדגנים ומושיטה לי אותם, במיוחד בשבילי. אני מסתובבת בבהלה.
-"ת..תודה.." אני אומרת מבויישת, ופתאום אני מזהה.
– "אין בעד מה" הוא אומר בפנים קפואות. ושוב, כמו אז בבית הספר, הוא הולך בלי להשאיר שום סימן.
נער שרירי ויפהפה… לא, אני לא מוותרת לך הפעם! והתחלתי לרוץ אחריו.
-"חכה!" צעקתי, והוא הסתובב כשעיניו פתוחות לרווחה. "איך קוראים לך?!"
הוא שתק דקה ארוכה. הוא נהייה סמוק בדיוק כמוני. עיניו מושפלות אל הרצפה.
-"בועז." הוא ענה.
הוא הלך.
-"בועז.. אנחנו מכירים בועז!! מבית הספר, זוכר?"
-"זוכר!" שמעתי את קולו מרחוק. הוא כבר נעלם.
למה, למה אתה תמיד הולך… ואיכשהו תמיד חוזר ועוזר.
אני חייבת לו, חשבתי בליבי.
ולא האמנתי אפילו לרגע, שאני אפגוש אותו, כששנינו כבר מבוגרים.
תגובות (2)
טוב, כמה בעיות ששמתי לב אליהן:
את שמה יותר מדי סימני קריאה. זה לא תקני לשים כל כך הרבה. אחד מספיק, ואם הן ממש מתרגשות אז שלושה.
עוד משהו, כל פעם לפני שדמות מדברת יש מן מקף כזה. אני לא מבינה למה, זה לא נחוץ…
חוץ מזה הפרק היה נחמד. הוא היה מאוד קצר לטעמי. ממש תמצתת בפרטים, יכול להרחיב על הטיול ועל מה שהם עשו, זה היה יכול להוסיף קצת עומק ועניין.
גם בתיאורים את מאוד חוסכת. אני לא יודעת בכלל איך אוריאן וחברות שלה נראות, ועל בועז אני רק יודעת שיש לו ידיים שריריות (ומספק זה לא). תיאורים זה חשוב, הם מוסיפים המון עומק לסיפורים וגורמים להם להיות מעניינים וסוחפים יותר.
אני חושבת שקפיצות הזמן מאוד חדות. קודם הם היו בבית ספר… יסודי? חטיבת ביניים? עכשיו איפה הם, בתיכון אני מניחה? אז… מה, בפרק הבא הם יהיו בצבא?
מרגיש לי קצת כמו הסרט "באהבה, רוזי" אם את מכירה. אני לא אוהבת קפיצות זמן ענקיות בספרים אלא אם מפרטים על כל אחת מהן, וזה לא ממש קורה כאן.
בכל מקרה, אני ממש מקווה שלא נעלבת ממני, הביקורת הזאת נכתבה רק במטרה לעזור ואני ממש מצטערת אם זה התפרש בעיניך בצורה שגויה.
הרעיון של הסיפור מאוד נחמד. מישהו שהיא כל פעם נתקלת בו מחדש. אני לא אוהבת את חברות שלה. אני לא אוהבת קניונים וחנויות בגדים ואנשים שצורחים בהתלהבות מכל דבר קטן.
מחכה להמשך!
תודה על הביקורת. אני אשתדל להשתפר בפרק הבא D: