אש קרה

"אתה צוחק עליי," היא בטוחה בעצמה, לא מעזה לפקפק ברעיון שאני שלה. ובאמת הייתי.
אמנם, היא לא הייתה שלי.
הזעם בער בי, זרם בעורקיי והפיח חיים ברגש החזק ביותר שלי – הפיח חיים בנקמנותי.
הרגשתי את ידיי מתאגרפות סביב החפץ הקר שבידיי, "רוצה להתערב?" אני משחרר גיחוך-מלא-בוז אחרי הבדיחה על חשבון המשחק-הלא-נגמר שלנו. אותו משחק שגרם לי ליפול עבורה.
"נו, די כבר, בחייאת. אתה אוהב אותי ואני אוהבת אותך, בייבי, אתה יודע את זה," היא קוראת לעברי, משדלת אותי להוריד את ידי, אולם הזעם ממשיך לבעור בי ולכלות את אהבתי.
"אני לא חושב שההגדרה של אוהבת אותך היא לבגוד בי." אני מסנן בקושי מבין לסתי ההדוקה ושיניי החשוקות כל כך חזק, שאני בעצמי מתפלא כיצד הם לא נשברו.
"אוי נו, אהובי, אתה לא תעשה את זה, אתה יודע את זה. אתה אוהב אותי יותר מדי בשביל זה." היא מגלגלת את עיניה, אותו גלגול שהעביר בי גל אהבה כלפייה כל פעם שהיא עשתה אותו, ועכשיו הדבר היחיד שהוא מעביר בי זה גל חום המלבה את אש-הזעם הבוערת בקרבי.
כל גופי רועד ורותח כלהבות, והדבר האחרון שאני עושה זה מביט עמוק אל תוך חלונות נשמתה, מבחין בניצוץ-עינייה שהבעיר את השרפה, ואז אני יורה, מחורר את הלב הקר שלה, מכלה אותו ביחד איתי ושורף את נשמתה באותה האש הקרה שהבעירה את נשמתי, ונהגה להיות אש אהבתי.