מפגר

את יודעת שאת רוב החיים אנחנו שוכחים?
תשאלי אותי מה קרה אתמול, שבוע שעבר.
וזה יהיה כמו ניחוש, כמעט.
אני זוכר אותי קטן,
קופץ על המיטות של אבא ואימא
(אסור. אסור. אסור.)
הם היו שוות, ענקיות- הר של כריות
פרסתי כנפיים של נוצות
ועפתי בעניים עצומות. צרחתי,
שאגתי. התנשמתי.
התהפכתי.
את יודעת שנפלתי על הראש?
ישר על הריצפה.
לא השמעתי קול, הרמתי את הכל
והלכתי לחדר. שלי.
אימא שאלה: מה קרה?
אבל רק המשכתי. שתקתי
(כי אסור. אסור. אסור)
את יודעת שחשבתי שנשבר לי הראש?
ישבתי על הריצפה –
רועד. רועד. פוחד
את יודעת שחשבתי שאהיה מטומטם?
דביל? אדיוט? מפגר?
לא רציתי להיות מפגר, חישבתי:
עשר ועוד עשר ועוד עשר
ועוד עשר, במשך שעות
הייתי חוזר על בעיות.
את יודעת שאת רוב אנחנו שוכחים?
מי קובע מה זוכרים?
את יודעת שניראלי שנהייתי מטומטם?
דביל? אדיוט? מפגר?
חרא. זה פשוט להתבגר
לא?