בכי ליל קיץ
נשמע הבכי האומלל הזה, בחושך ובדממה, באמצע של הכל. היא נכנסת לשם ומרימה אותו בזהירות, מקיפה אותו בזרועותיה. הוא מניח את ראשו על כתפה במין רכות שובה לב שיש רק לקטנים כל כך שעוד אין להם דיבור ונשארו להם עיניים. היא הולכת אתו בין קירות לאטה. ולא משנה כמה היא מנסה ללכת בצעדים שקטים וחלקים, פסיעותיה נופלות אל הקרקע, בעקבים ניטחים, והיא נתקלת בגבולות בכל קצותיה. אבל היא מחזיקה אותו קרוב וממשיכה ללכת עד שהוא שב ושוקע.
כך אני יודע אותה, כך אני זוכר ורואה. בבדים מרוטים וצמה הדוקה על גבם, ברגליים יחפות ובגב מקומר, כזו היא. אחותי הגדולה,
שהיא כמו סערה נודדת פוגעת ומתנגשת בכל דבר מסביב אבל תמיד מחזיקה אותך קרוב בעין איפה שבטוח איפה שזורחת החמה ולנצח עד עולם עד כמה שיידרש בשקט במאמץ בלחש במשב רוח
היא עמדה שם והביטה בי, החיוך הקטן והעצוב ביותר על פניה כשידי בידה, ואמרה שהיא תמיד בכל מקום.
שזה עוד לילה של קיץ ובכי.
שהיא תחזיק אותי גם בקצה העולם.
גם בעודי נופל.
תגובות (1)
סיפור מרגש.