הפינצ'ר של יונה השמן מהמכולת לומד לעוף

אבא שלי התימני שיחיה, אין דבר שהוא שנא יותר בימי חייו מאשר לקום באותם יומיים אחרונים של חג הפסח, ולגלות שנשארו רק שתי מצות שבורות, והנה הוא כבר רואה בעיני רוחו את אימא שלי בפרצוף הרפאים הבולגרי שלה כשהיא מודיעה לו חדורת שמחה לאיד ״מצטערת שלום, אבל אין ברירה, חייבים לקנות חבילת מצות חדשה! בכול זאת יש לך ילדים בבית״ והוא מצידו ענה לה שתבקש מהשכנה חצי חבילה עד מחר, ושאם לא כן, אין לו בעיה, ומצידו שתשלח אותי ואת אחי חזי לבית הספר עם צנצנת שוקולד השחר וכפית, ובלבד שלא יצטרך להשכיב אצל יונה השמן מהמכולת כמה גולדות בשביל רבע חבילה מצות.

יונה השמן שהיה האיש שכולם אהבו לשנוא בשכונת ילדותי, היה מתכונן לימים שלפני סוף הפסח מבעוד מועד, ובישיבות סגורות בינו לבני ביתו כולל אותו פינצ׳ר מכוער וצולע שהיה אז בן 107, היה מתכס איתם עצה, עד שלבסוף היו מסכימים פה אחד שגם השנה הם לא ימכרו חבילת מצות בודדת מתוך מארז שלם ושאם יש למישהו בעיה עם זה, שיחצו את הכביש לאהרון הפרסי ומי שהיה אז מלך הטוטו של ימי חמישי.

הסוף היה כאמור שאימא שלי ואבא התחילו שוב פעם, ובפעם המי יודע כמה בחייהם את מלחמת, ״נחייה ונראה״ מלחמת, ״זה הסוף שלך״ ומלחמת, ״אם אתה גבר עם ביצים״ שהייתה מתנהלת בסדר כל כך מופתי ובעוד היא מודיעה לו שהיא הולכת לקנות חבילה מצות חדשה והוא היה עונה לה, ״נחייה ונראה״ והיא הייתה משיבה לו, ״עם אתה גבר עם ביצים״ והוא היה עונה לה, ״זה הסוף שלך״ וככה במשך יממה שלמה אל תוך הלילה וחוזר חלילה למחרת, ועד שהתעייפו נוכח כל האיומים והסכימו הסכמה שבשתיקה לשלוח אותי להביא מהשכנה כמה מצות עד מחר שלעולם לא הגיע.

והשכנות שלי, אוי השכנות שלי שמעולם לא חסו עלי או פיזרו את רחמיהם עלי, היו פותחות לי את דלתם למשמע נקישותיי ואני בשיא נעורי, ובמיוחד אותה אחת שהייתה פותחת לי את דלתה כשגופה חנוט בתוך אותה כותנת לילה שהייתה קטנה עליה בעשר מידות, והיא אין בה אף לא מעט רחמים על ליבי שזה אתה סיים להשלים את עצמו ולראשונה בחייו הגיע לגודל המומלץ בשביל חיים תקינים, והנה והיא שואלת אותי איך היא יכולה לעזור לי ובו ברגע שלראשונה בחיי הבנתי שיש בכוחה של אישה להרוג אותי ובלבד שתיתן לי להביט בה שליש מבט מעבר למה שהתכוונה לתת לי מלכתחילה.

חמש דקות מאוחר יותר, ועם פחות שנתיים ממה שהוקצו לי בחיי על ידי אלוהים, ניצבתי מול הורי בידיים ריקות, ולא הצלחתי בשום צורה שתשמע הגיונית, להסביר להם שישנה תופעה כזאת שנקראת לבלוע את המילים.

אבא שלי שהחל מאבד את סבלנותו כי הנה נתחוור לו שאימא שלי מתכוננת ללכת באמת ליונה השמן, עוד ניסה ניסיון נואש לרמוז לי שהוא לא ממש בטוח לגבי אותה תופעה שנקראת לבלוע את המילים, אבל הוא די בטוח שיש כזאת תופעה שנקראת נעלי בית מידה 40 ושכדאי לי להזדרז.
בסופו של דבר, ורגע לפני שנוכחתי לדעת שאבא שלי רציני כמוות ביום בכורתו לגבי אותה תופעה שנקראת נעלי בית מידה 40, הצלחתי לשכנע אותו בקושי רב שילך לאותה שכנה ויווכח במו עיניו למה התכוונתי.

חודשיים ימים לאחר אותו פסח ולאחר אותו יום בו אבא שלי הרשה לאימא שלי לקנות חבילה מצות חדשה כי הנה גם הוא בלע את המילים, והנה נפוצה בשכונה השמועה שפרצו ליונה השמן הביתה גנבים, ואלה, משלא מצאו איפה הוא מחביא את כל הכסף שגנב מאיתנו כל השנים, הוציאו את כל העצבים על הפינצר המכוער שלו, והנה הוא עף מהחלון כל הדרך למטה ורק בשביל לפגוש למטה את אבא של אורלי (בת אל) שבעט בו אחת יוצאת מהכלל, כי יותר מאשר שהוא שנא את יונה השמן, או שנא שנאת מוות את הפינצ׳ר המכוער שלו.

אבא שלי שאת הפסח הזה לעומת כל אלו שבאו לאחר מכן לא ישכח לעולם, נוכח לדעת בעת ההיא שישנם שתי אמיתות שהוא לא הכיר עד אז. ובעוד שהאחת גורסת שפינצ׳רים לעומת שאר הכלבים כן יכולים לעוף מהחלון באישון לילה, יש גם כאלו ובכללם הוא עצמו שיכולים באמת לבלוע מילים שנאמרות מפיה של מישהי שישנה לילה שלם בכתונת לילה שקטנה עליה בעשר מידות, ושלמות גופה יש בה בשביל להעיר את מתייה של כל העיר כולה.

סוף…