אלי מטרד | פרק 4: בדרך לפתח תקווה

בימיו היפים, לפני כל… זה… שמו של אל הדם היה מכה אימה בכל אחד שבחר להילחם בו. אולי הוא לא היה אגדי כמו שיניתו או זאוס, אבל כולם ידעו: עדיף שזאוס יכה אותך בברק, מאשר שדמו יבוא ויבתר לך ת'צורה – תרתי משמע.
כמובן כל זה היה לפני אלפי שנים. היום אף אחד לא מודע לקיום שלו או של אלי מטרד. אמנם זה העניק להם יתרון אסטרטגי, אבל נמאס לו לחכות ולהתבונן מהצללים. הוא רצה לצאת החוצה ולהילחם! זה לא שהתגעגע לתהילה או לכל דבר כזה… הוא פשוט שנא את משחק המחבואים המטופש הזה עם רע. הוא רצה להתנהל כמו פעם: הוא יוצא לאור יום, מוצא את האל המסכן שימות תחת חמת אפו, ואז אונס רוצח ובוזז. מה עוד אל דם יכול לבקש?
דמו, או יותר נכון דין, התבונן בראי שעל השמשה ברכבו, וראה שהנערה החטופה התעוררה. שיניתו אמר שקוראים לה דיאנה סהר, ושהיא הגלגול של ארטמיס – אלת הציד האולימפית. המוניטין של ארטמיס כציידת מן המעלה הראשונה היה ידוע ברבים, מה שהפך אותה למסוכנת. דמו חשד שהקרב ביניהם יהיה מאתגר עד זוב דם, משום שלא היוותה אתגר כלל. זה היה כמו… ובכן, להילחם בילדה.
הוא שקל לשים אותה בתא המטען, אבל העדיף להשאיר אותה קרוב. עם גלגולים, באמת אי אפשר לדעת.
"איפה?…" שאלה בלחש. כשהבחינה בו היא ניסתה להתנער, אך ללא הועיל. הוא דאג לכפות את ידיה באזיקונים.
היה דבר אחד שהפריע לו אצלה עוד ברגע הראשון שנלחמו: למה היא לא משחררת את האלה?
הריי גלגול אלוהי עובד כמו ראייה. או שהעיניים פקוחות או שהן סגורות, ומסיבה לא ברורה, היא השאירה אותן סגורות. כאילו שהיא מפחדת.
או… "את לא יודעת, נכון?"
"לא יודעת מה? איפה אני?"
"ארטמיס חשפה את עצמה בפנייך?"
היא שתקה, ודין חייך בנבזיות. "ברור שלא. ואוו. ואני לרגע פחדתי. אף אחד לא לימד אותך כלום. רק רגע," הרהר לרגע בתובנה שנפלה עליו, "את ניסית להילחם בי בלי כוחות אלוהיים?!"
עיניה של דיאנה רצדו מאנה לאנה, ודין צחק. "יש לך ביצים כמעט כמוני! מדהים!"
"שתוק."
"תגרמי לי," לגלג מעליה וחזר להתרכז בכביש. במקום להתעסק בכיבוש וכוחניות… הוא מתעסק עם זה. גלגולים חצי-אפויים ושירות שליחויות. אולי שיניתו צודק. החבר'ה האלו שהזקנצ'יק מצא חובבניים, במיוחד בהשוואה לאלו ששיניתו מצא. אולי הקלטית באמת יכולה להשגיח עליה.
אז אם היא ידעה שאין לה כוחות, ובכל זאת החליטה להילחם בו…
"מה חשבת שיקרה?!" נזף בה. מגיע לה! אויבת או בת-ברית, מישהו צריך להגיד לה את זה. "חשבת שתוכלי לעמוד מול אל מטרדי לבדך? בלי כוחות? את כנראה מהאלות שלומדות בדרך הקשה."
"רע אמר שאתם מסוכנים," היא פלבלה את עיניה.
היא חושפת מידע. חובבני מצדה… אבל בשלב הזה, לא מפתיע. והיא נפגשה עם הזקן? אולי זאת הסיבה ששיניתו שלח אותו אליה. סביר להניח שהיא כבר עמדה לעבוד בשבילו. ספק כמה תועלת הייתה מביאה למלחמה. "אז ראש-ציפור הזהיר אותך, ועדיין לא הקשבת לו? את אפילו קיבלת… איך אומרים? פוֹר? ועדיין נכשלת."
"הוא לא ירד יותר מדיי לפרטים," ניסתה להגן על טיעוניה.
"הגיוני. הוא לא אמור לדעת עלינו הרבה. לא נלחמנו בו בימים עברו." הוא שם לב שעורר את סקרנותה. "הוא באמת לא סיפר לך הרבה," צקצק ונד בראשו. "רע שט על הספינה שלו ודואג לשמור את הנחש הגדול הזה, אפופיס, מחוץ לעולם שלנו. הוא שמר על ניטראליות בעניין."
"ממש כמוני…" מלמלה בדאגה, מילים שחלפו מעל ראשו של דין.
"אנחנו נלחמנו במשפחה שלו. אני אישית נלחמתי בחֶ'פְּרִי. מעולם לא פגשתי מישהו חזק כל כך שלא בא ממטרד." היא שמרה על קור רוח. "אז כן, הוא יודע עלינו כלום. אנחנו דיי מנצחים כאן, אם תשאלי אותי."
"אם ככה, למה אתם לא מסיימים עם זה? למה אתה והחברים שלך מחכים?"
"בכנות? אני לא יודע. אם זה היה תלוי בי כבר הייתי שואב כל טיפת דם ממך וכותב את השם שלי על עזריאלי. אבל אפילו אל הדם צריך להיות סבלני. המשימה מורכבת ובאמת שלא הקשבתי לכולה. בינתיים, אני צריך לשים אותך באיזה מקום, ומשם להמשיך הלאה."
"לאן אתה לוקח אותי?"
"את יודעת מה?" הוא חשב על כך רגע, ונתן לטון המתנשא שלו מדרגה נוספת לעלות עליה. "על אף שאני לא אמור, בחרתי שכן להגיד לך. את אבודה. מה כבר תעשי? לא תוכלי לקרוא לכלב הגרוע שלך. או לאל השמש."
היא הביטה הצידה, והוא ידע שהיא חשה אי-נוחות. אם מישהו התנהג כך סביבו, הוא ידע שניצח בטיעונו. הוא למד את זה משיניתו. "פתח תקווה. אנחנו נחזיק בך בת ערובה, עד שתמותי, סביר להניח. נראה כמה האלה שלך תאפשר לך לשרוד בלי אוכל."
היא קפאה במקומה. דין לא הצליח להפסיק לחייך. יש לו עסק עם חובבנים!
"או… שתשברי בסוף, כמו ילדה קטנה, ותצטרפי אלינו. אבל אז נצטרך לשבור אותך בעצמנו. אי אפשר להיות בטוחים מדיי, את יודעת. אלו שהחליפו צד פעם אחת, תמיד יחליפו לך צדדים."
"מעולם לא אמרתי שאני בצד שלו," היא הרכינה את גבותיה, "אם כי אני מתחילה לשקול מחדש את ההצעה שלו."
"אני שמח לשמוע! את תחסכי לכולם הרבה זמן אם פשוט תסרבי להצטרף!"
הוא גרם לה להצטופף בפינה. "אתה מכוער," היה הדבר היחידי שהצליחה לפלוט, ודין לא הפסיק לחייך. הוא שכח איך זה להתעסק עם חדשים. "ואת מריחה כמו קקי של כלב," עקץ חזרה.
"אתה מפגר."
"ואת חשבת שתוכלי להילחם באל מטרד כשאין לך כוחות. צריך להמציא לזה מילה, את יודעת? בספקטרום של פיגור, זה גובל על אוטיזם." היא פצחה את פיה כדי להשיב, והוא קטע אותה. "ארטמיס! זאת תהייה המילה. יא ארטמיס."
היא צרחה ונעה ככל יכולתה במושב האחורי.
ואל הדם פחד שהנסיעה תהייה משעממת… חה!

תום עדן עמד מול השמש הקופחת, ביום האביבי והנחמד.
אבל בניגוד לרוב האנשים, תום כבר עמד בחוץ מעל רבע שעה. פשוט… עמד.
זה לא היה חדש. כל העוברים והשבים התבוננו בנער השזוף בעל העיניים הכחולות. הוא דאג להשתמש באופנות האחרונות: שיערו היה קצוץ וכהה על רקותיו, בעוד שבמרכזו הוא בהיר וגדוש בגווני חום. כאשר לא הלך לבית הספר, הוא דאג ללבוש חולצות טי מקושקשות ומכנס ג'ינס קצר אפור. כשהיה בבית הספר, הוא כמובן לבש חולצה עם הסמליל המתאים.
למעשה, הסיבה בגינה תום בילה במחיצת השמש – נכון לעכשיו – הייתה כי יצא להפסקת עשר. לא שאין לו חברים. יש לו… הם פשוט נמצאים בצד השני של מסך המחשב. בעיר אחרת. או ארץ. אבל נכון לעכשיו? קריית אונו דיי הדחיקה את קיומו.
במיוחד בזמן שכל הילדים בהפסקה עוברים וחולפים על פניו ומתבוננים בו בבלבול. זה לא שהיה חדש להם. הילדים הכירו אותו. אבל לראות אותו עומד כל פעם בצד, סמוך לכפות התמרים ומתבונן בשמש…
היה לו קטע כזה, לתום. כששאלו אותו אמא ואבא "למה?" הוא הסתפק בלענות "למה לא?"
הם הסתפקו בלחזור לחייהם ולהניח לתום לחזור לתחביבו. זה לא העניין של השתזפות, או ניצול מזג האוויר. חורף, קיץ, אביב וסתיו – אין עונה אחת בה השמש לא מקבלת שעה שטופת אור עם הנער בן השלוש עשרה.
הוא לא ציפה מהם להבין. השמש… זה הרגיש כאילו היא מסתכלת עליו. כן, זה נשמע מטורף – אבל כך הוא הרגיש. כמו האיש הזקן בשכונה, שתמיד מסתכל עליך בדרך חזרה מבית הספר. אתה לא בטוח איך קוראים לו – ובנקודה הזו אתה מהסס מכדי לשאול – אבל אתה מודע לקיומו, והוא אליך. יש כאן קשר חסר מילים, ותום מתכוון יום אחד למלא אותו במילים רבות ככל האפשר.
כנראה שההפסקה נגמרה, משום שצלצול בית-הספר הדהד באוזניו. הזמן לחזור לכיתות, לעוד כמה שעות ריקות מכיף עד שיוכל לחזור הביתה ולשחק במחשב. הוא התמתח, לקח נשימה עמוקה, והתקדם פנימה אל מבנה חטיבת הביניים.