סיפור רחב ידיים

העיניים השחורות, המלוכסנות במקצת, של הבחור שעמד מולה, זעמו. הן הזכירו לה פתחי אוורור קטנים, שמוצא האוויר שלהם אינו ידוע. העיניים האלה היו מאיימות מספיק, כמו משהו קר ומרושע – אבל בשילוב עם הסך הכולל של פניו היא מצאה את עצמה אמפתית ורגישה למדי.

השינויים הקטנים בתווי פניו השפיעו וטלטלו את עולמה, בצורה די מבדרת. מבדרת בדיעבד כמובן, כי כרגע היא לא יכלה להתרכז בזה.

הפה שלו נסגר בכוח, והלסת שלו נראתה מתוחה.

את מעט שונהזעף שלה היא לא יכלה להסתיר בעצמה, אך זעף זה הפך למשהו ה. כמו שלג שהפשיר, כרגע האף שהיה לבן קפוא הוא אדמדם, כמו שעת דמדומים. כך היה עצם הנזילה המאיימת עליו. העיניים החומות המתוחות, כמו עיניי צבוע, נראו רפות יותר, כאילו השלג מתחתן הפשיר. כמו גם לחייה המתוחות, שהזכירו הרים מושלגים, בקיץ הענוג בשוויץ, שרק הקצה שלהם סובל מטמפרטורות מאוד נמוכות.
השיער החום שלה התפזר לצדדים מתוך הקוקו, שפעם לא היה כל כך מרושל – כאשר השיערות שחמקו מן הגומי נעמדו אל על, כמו הנחשים של מדוזה מן המיתולוגיה, בקו השיער. משהו מאוד מאיים, אלוהי ומיסטי, אך הומוריסטי גם. אנושי.

היא הרגישה קטנה, מקודם.
היא תמיד מרגישה כל כך גדולה. גם כל כך גדולה עליו. יש רגעים שהיא יושבת בבית שלה, מגלגלת עיניים או מרגישה זלזול. אבל עצם הנוכחות שלה מולו – הפתיעה אותה.
אולי כלפי דבריו, כשההיגיון לוקה מהם, היא מסוגלת לחוש זלזול. אבל כלפיו לא. ויהיה אשר יהיה כל מה שהרגיש והסיבה לכך – גם כלפי הרגש שלו לא יכלה להרגיש זלזול כלל.

היא גם לא יכלה לנטור לו טינה על הרגשות שהרגישה, שבשלב מסויים לא הייתה בטוחה אם הם אהבה טהורה או כי גם חלק מהם הקשרות.

לפעמים היא הרגישה שהם היו אמורים להיות אחים. שום רומן לא היה אמון להתרחש בין השניים, שכן אהבה כל כך גדולה, בתוספת הפן הרומנטי האפשרי היוצא מזה שהם לא אח ואחות אלא איש ואישה, היא הרסנית להחריד. הם כמו העקב אכילס של השני, הנקודה בה הגוף שלהם נגמר, הנקודה בה הם יכולים להתפרק לגמרי מנקישה פיזית קלה, הנקודה בה… משהו אחר מתחיל. אחר – לא פיזי, מפחיד כמעט.
המדוזה המאיימת התייצבה מולו, אגרופים קפוצים, פה לא מרוצה, אך עיניים רכות מדי אל מול האש השחורה שבערה בעיניו.

צבע עיניו, שחור פחם, הזכיר לה את הקלות בה פחמי שיעור אומנות היו מלכלכים כל דבר אשר היו נוגעים בו. עיניו רושפות וגואות בהחלט, מוזיקה יוצאת מהן כמעט, הן בין רגע יכולות ללכלך קנבס אחד שלם ויותר ממנו אף, כך קבעה.

אם הוא נראה לה כל כך חסר הגיון ומציאות לפעמים, אמור להיות לה קל לעזוב את איש הקש. אבל היא הותירה את אוזנה צמודה אל כונכיית הים, שומעת את הגאות האדירה, מבינה את יכולתו הכבירה של האוקיינוס לעלות יום אחד על גדותיו ולא להשאיר נפש יבשה חיה על פני כדור הארץ. היא לא יודעת מה, אבל זה אומר משהו.

הם עמדו שניות אחדות והיא יכלה להרגיש איך הזעם הקפוא שלו, נסער ומוכה הרוחות שלו, לא נמס. אילו היה נמס מחמת זעם, היה מתפרץ הר געש אדיר והיא לא הייתה יכולה לברוח מגל הלבה המטפטף לקרתה. היא הייתה אחוזת כאב, לו זה היה המצב, מתייסרת, נופלת אל הברכיים שלו. והוא היה מעסה את גבה בעדינות, בתנועה סיבובית, ביד שמרגישה עוד קפואה וקשה, והיה מסיר ממנה את המכנסיים בלי שהייתה יכולה להתנגד ועושה בגוף שלה מתוך תשוקה חמה, חרון אף ורצון להפוך אותה תחת חסותו, כל אשר היה עולה על רוחו, אשר היה מענג ומכאיב לה, ובונה ושובר.
הכל בתוך מגע ידיו הצורב, וחום גופו הלוהט, ממנו הייתה רוצה להמלט – אך אין לה די אוויר. אין לה אוויר, והוא נראה כמו הישועה היחידה.
נותן לה לנשום בין זעקה לזעקה, אנחה לאנחה, גניחה להשתנקות קלה, ודמעות. וכשהדמעות היו באות, היה מסובב אותה אליו וטומן את הראש שלה בשקעים של הגוף שלו. שקע הכתף, שקע הצוואה, השקע הקל בין הצלע לזרוע, לוחץ אותה אליו כאיש המבקש לנחם, נחמה אמיתית, נחמה כנה, שלווה ומלאה, ומלטף קלות את ראשה. כך רגע לפני שהייתה מרגישה שהיא מאוהבת הייתה מרגישה גל של רוגע ותשישות שהיה מפיל אותה לכדי שינה. האם חלמה, או שהיא התאהבה בו? אוי, מה הוא רק יכול לעשות לה כשהיא חסרת שליטה. והאמת, האמת שהיא לא יודעת אפילו אם הרגשות שלה כלפיו אמיתיים או לא – היא מה שמכה בה. היא מה שמפיל אותה מהרגליים כל הזמן.
'אולי?' 'אולי?', הייתה נעמדת ושואלת, כל פעם כשהייתה צוללת עמוק מדי לתוך העיניים שלו, לתוך מסגרת ההבעה שלו, כל פעם שהרגישה כאילו יש תמנון ענק ששולח זרועות מן עור השיש שלו ומחזיק אותה חזק, שלא תברח.
אם היא תברח ממנו, העיניים שלו יצודו אותה בליל. אבל ביום היא תהיה בסדר, היא תמיד בסדר. והוא? הוא יהפוך ליות זקן יותר ותשוש יותר מיום ליום, רואה שיבה בשנות הנעורים שלו. שומט ספרים מן המדף של הספרים שלו, ולומד במרירות את החומר שלו. הוא היה לובש באפרוריות את הבגדים שלו, והמבט שלו, שלפעמים היה קופא במרחבים, היה נדמה כמתקלה לאט לאט. כל כך לאט שאם אחד מחבריו היה מביט בפנים שלו, הוא לא היה בטוח מה הוא רואה.
ומה הוא רואה באמת? פרח שאזל לו המים, כך בוודאי היה עונה בתשובה, אילו לא היה מספיק ציני על מנת להעלות מילים אלו על שפתיו בגרונו הסדוק והמתפורר. הוא היה נותר כמו פסנתרן שהיה מנגן, למען מה שחסר. למען צלילים שעזבו. למען ירחים שעזבו. היגון היה ברור מן הנגינה שלו. דברים שאין לו ונותרה לו מהם תזכורת עמומה בזיכרון שלו לכך שאי פעם התקיימו. ערגה. והוא היה מנגן ברוגע מוחלט כדי לא להסגיר את הכעס שלו, בפני עצמו אולי. כי לכעס שלו אין מקום, כשהיא בוחרת לעזוב, גם אם לא כך רצה. והוא יודע את זה, והוא יודע את זה. וגופו קשה ונוקשה ומפוזר ורפוי, ואצבעותיו שבורות מרוב צער לא נגלה, ועיניו מלאות בכעס ומתח בניצוץ אחד שאיש לעולם לא ירגיש, לא בוודאות, לעולם.
אילו הייתה שם, אילו הייתה מוטה אליו כמו עץ, עץ שמנשבת עליו רוח אז הוא מוטה ומורכן לעברו, היה מפגין את התסכול שלו כלפיה. אבל כשהיא לא שם, לא, הוא צריך לקבל במעין דרך לא דרך שלו בצורה הזו אין מקום – שהיא כבר לא.

"כשאת מלהיטה את דמי, לפעמים זה יין שאשתכר ממנו. וזה לפעמים היין שאני אגרום לך לשתות כדי להשתכר." שמעה פעם מישהו אומר.
ומעולם לא הבינה. להט ממה? להט ממה? מהכעס התשוקתי החסר גבולות, שבלעדי מושא תשוקתו ידוכא כמו גזר מקולקל בגינה? או להט מהשעות הקטנות השקטות של הלילה, כשמושאו לגמרי שלו, הראש שלה והוויתה שם, והוא מביט בה בשלווה אין סופית, כשהמושא יכול לתהות אם ככה נראה אושר כמעט, פנים חתומות והוא לוחש בעדינות מרגיעה אל תוך הדממה – משהו. הוא יעשה הכל כדי להגן על הרגע הזה, ואל הרגע הזה חתר מאז ומעולם, ולתמיד, כשאין שום דבר מן הסביבה חיצונית שחוצץ בניהם.

הוא קשה, הוא כל כך קשה וקר, שלפעמים יש רק ניסוח אחד בו הוא מוכן לשמוע דברים, ויש רק דרך אחת לומר דבר מה.
חזרות ואמצעים רטוריים יכולים לשגע אותו. בייחוד אם היא עונה לו בכתיבה. הוא ידמיין את הטון שלה בדיוק כמו שהוא חושב שאמור להיות, ולא יסכים למצוא שום פשרה אחרת.
הוא רוצה שהיא תדבר אליו, כמו שנכון לדבר, בעיניו, הוא כמו מלחין שכועס משפריץ רנדומלי של אצבעות באיזו יצירה. ואם היא התכוונה לדבר מה קצת שונה, הוא יתיז בעצמו באיזה ניגון מדוייק ונועז שאין היא התנסחה בדרך הכי בהירה וברורה לשם העברת המסר.
בשבילו להעביר ברור מה שאתה מרגיש וחושב זו המטרה לשמה נוצרו מילים. בשבילה, מילים נוצרו כדי שיהיה אפשר לשחק איתן, לגולל בהן ולעולם אין לדעת מה הן בחובן מסתירות. צריך לשאול אותן. הן לא חד משמעיות, לעולם, ובחירתן נעשת עקב המצב הנפשי של הדוברת ולאו דווקא עקב כוונתה המילולית המלאה. למשפט אחד, יכולים להיות אלף כוונות. וזה לא שהוא לא רואה את זה, הוא לא מוכן לחיות בעולם שבו הוא רואה את זה לפעמים.

צער וחרטה אולי מגיחות אל ליבה, אך היא עוד מסרבת להודות בכך, מביטה לו הישר בפנים בלי למצמץ.
שריר לחיו מתעוות בעיוות קטן של כעס.
העיניים שלה נראות מעט מבוהלות, אי שם. כמו עיני איילה.
קשה להחליט – האם הן מנסות לנחמו?
האם הוא ילד? או שמא הוא פשוט מבוגר מדי. היא לא יודעת.
אבל האם תסכים להיות איתו כשלפעמים הוא נראה לה כך ולפעמים נראה לה כך? היא פחדה שכן.
היא פחדה שהיא לא תצליח לוותר על האפשרות להיות עם מה שלפעמים נדמה לה כמו הנפש המשלימה שלה.

לעזאזל, הם היו אמורים להיות אחים.
עם כל האהבה הזו, איך בדיוק הם היו אמורים – לא להתאהב – אחד בשניה?
איך הוא היה אמור לשבת בשקט ולדמיין איש אחר עונה על הצרכים של גופה?
כתפיה נשמטות. היא חסרת כוח.
זיק ארוך של מתח עובר בין השניים עכשיו.
היא מתקרבת אליו בחצי צעד איטי, והוא מתרחק.
העיניים שלה נראות נסערות, מלאות אשמה, כאב, רצון, דוחק, מאיימות להפגע. הפנים שלו לא זזות אבל יתכן כי משהו נסדר בפנים.

היא פגעה בו, קודם, היא יודעת את זה.
האם היא מצטערת על כך? במובן מסויים. האם הייתה יכולה לדעת שזה מה שיקרה? כן. אז מדוע לא עצרה? מדוע לא עצרה את לשונה, והלהטה את דמו עד כדי כך? האם היא מטומטמת? או שמא היא לא רצתה לחסוך ממנו את האופי הבוטה בו משפטים מנוסחים בתוך הראש שלה עצמה.

אחרי כמה רגעים ארוכים של מבט שמעט ייסר אותה, היא מעיפה מבט, כאילו בלעג. אך לא היה זה לעג, היה זה זעף עמום, היה זה חוסר היכולת לקבל את העובדה שהוא לא נמס לה.
הוא הולך.

הוא מבחינתו, כשהיא חושבת על שיחתם רגעים קודם לכן, חושב שהיא הבטיחה לו משהו. איזשהו סוג של כניעה? לא. אבל אולי איזושהי סוג של נורמליות. איזושהי סוג של הבטחה שאם הכל יהיה מושלם בהם. היא לא תהיה זו שתהרוס הכל.
אבל איזו מן מחשבה ילדותית זו, לקבוע שהיא הרסה. היא זו היא, ואין לה מה לעשות בעניין.

היא חושבת שהוא קצת בורח. הוא עושה כמה דברים במטבח, והיא יכולה להרגיש את הנוקשות של הידיים שלו. היא יכולה לדמיין לפי הצלילים איך הן מתמלאות מתח וכעס ואז מעט נרגעות. כך הלוך ושוב עד שיגיע הרגע.

היא הסתובבה והחלה לארוז את התיק שהביאה.
למה עשתה זו? התכוונה לסדר? ללכת? אין היא יודעת.
גופה קפוץ וחדור מטרה אבל ידייה לא זריזות מדי.
אחרי כמה רגעים ארוכים, עשרים דקות אולי שנראו כמו שעה, צל מגיח מאחוריה. היא לא מספיקה להסתובב לקרתו, ושתי ידיים מתפסות במעלה גבה, תופסות אותה במותניים. גוף גברי נצמד אליה מאחור, וראש גבוה ורכון נוחת על כתפה. היא חשבה שהרגישה חיוך, עדין. הוא מנסה לפייס אותה?
"אני חושב שנשאר עוד מהמאכל ההוא במקרר." הוא אומר, ידיו עוד לופתות את מותניה.
לקחו לה כמה רגעים להגיב. "מה?" שאלה, אך היה ניכר בקולה כי נשימתה נעתקה לרגע. הגוף שלו, כל כך קרוב, חיוך, זה כמעט ממכר.
"כן, חשבתי שתשמחי לדעת." הוא עונה, קולו יציב ורגוע.
חולפים עוד כמה רגעים. הוא מסובב אותה אליו, מבטו נראה מעט מודאג להפתעתה, ובוחן. אם נראה בו שמץ של אשמה, לא לגמרי ידעה.
"אתה מנסה לפייס אותי?" היא שואלת אותו.
נדמה לה שראתה הנהון, כולו רך ומתוק לדעתה. "אני מצטער שנרתעתי ממך." ענה, ועיניו סורקות אותה ואת גופה, כאילו כדי לדאוג לשלומה, הרגישה, לראות שאין בה פגע. היה זה כאילו הוא ידע מה רתיעה ממנה יכולה לעשות לה, והוא היה נראה כל כך מודאג פתאום שפגע במשהו.
גופו הגבוה התיימר מעליה. מבטו עדיין בודק ומחפש.
"אני בסדר." הבטיחה וקצת חייכה.
מבטו התייצב לתוך עיניה מבקש אישור, הבטחה שזה אמיתי.
בסדר? היא הייתה מאושרת. היא לא רצתה לפתור שום דבר במילים. היא רק רצתה את גופו המגונן לידה.

ואם המילים שלה נשמעות קרות, אולי זה בגלל שהיא מורדת בו.
אולי – הוא אומר.
אולי – היא הסכימה.

ולא, אין הם יודעים אם זה טוב או רע.
אך לה נדמה לעיתים, בשעות הקטנות של הלילה. "רוצי לוסי," קול לוחש. "רוצי." האם זה קולה שלה?