המלאך הקטן

הניחה את פסלון המלאך הקטן על השידה.רחוץ ומבהיק. הכינור הקטן אחוז בידו וכאילו עוד רגע הוא עומד לנגן…חיוך מלאכי מרוח על פניו ותלתלי נחושת מעטרים את ראשו. היא חושבת שהוא חמוד למדי. אם כי מיושן במקצת …זה שריד לתקופה אחרת בחייה.היא זוכרת שפעם לפני המילניום…לא יכלה לעמוד בפני מלאכים…
הם קרצו לה, במוזיאונים בפאריס, בסתם חנויות בברצלונה או בלונדון, וגם בשוק הכרמל.תמיד ראתה אותם והם משכו את ליבה.היה משהו בכנפיהם ,בתלתלי הזהב שלהם, בפני המלארך שלהם שארשת של הוד והדר נסוכה עליהם, שלא הצליחה כלל להבין ולפרד. היא אבל הבינה שזה סוג של פגניות פשוטה, עבודת אלילים חלילה. והיא בכלל אשה מאמינה.
באותה השנה שהכירה את אהובה משכבר הימים , לחברותיה סיפרה שהיא קוראת לו המלאך הקטן , כמובן הוא לא יודע מזה …ולימים ידעה שכל דמיון מקרי בהחלט, לא שהיה אדם שלילי חלילה , אבל לכנות אותו מלאך קטן זו כבר הסחפות…מה גם שלא היה קטן בכלל והיה איש בנוי לתלפיות, אבל הרוך שהקרין כלפיה , הפנים המשורטטות,הלב שפתח בפניה והאוזן הקשבת, גברים , הם לא מדברים כלכך , אז לפחות שיקשיבו! והיא היתה "חופרת" לו, ולא מעט. והוא, היתה לו סבלנות, טבעית , לא מעושה, והוא תמיד היה שם בשבילה.
אחרי המכות, הבעיטות,ההשפלות,מגיע אדם נורמלי מהישוב , מסביר פנים, נוגע , מתחשב, מעריך, לא מתחשבן. נוהג ברוחב לב וביד מושטת לידידות אמיתית וכנה , שלא תלויה בדבר, כי אין דבר , ידידות שעם הזמן התחלפה לאהבת נפש . והרי אין אהבות שמחות, והאהבה ידעה גם ימי סבל לא מעטים, וכאבי לב שלא יכלה להכיל. אבל זה סיפור אחר . ונחזור למלאך הקטן המגובס, המכונף,המשקיף ממרום גובהו על סביבתו.אכן אחרי שנים שעמד על משמרתו , צנח והתרסק ככל חפץ מסוגו. והיתה לה דילמה, לאסוף את רסיסיו ושבריו , להדביק אותם , ולשמור ולנצור אותו כי הוא לא סתם פסלון.הוא היה איתה תמיד, וכבר יש סנטימנטים אליו.או שתאסוף אותו ותזרוק אותו בלי כל יסורי מצפון לפח הקרוב. כמו שרוב האנשים מסוגה עושים כמעט בכל יום. אבל זו לא צלחת שנשברה או כוס , אותם היא תעיף בכיף וגם תגיד מזל טוב וכפרת עוונות.
הפסלון המכונף איתה תמיד אין לה לב להעיף אותו, ואולי לא תמצא כמוהו , יפה בכל העיר ?…