דם המטפטף לתוך עצמו – 12

גב לגב, אני מסתכל אחורה: אישה כבת שלושים צמודה אליי. היא מחייכת אליי ואז ראיתי קצת יותר. כשני מטרים סביבי היו אנשים, חיות משולבות בבני אדם. "אנשי השליטה." אמרתי לעצמי. לקחתי את ידיי, הרמתי אותן למעלה ומכל אצבע ואצבע שלי יצא אור לבן. האנשים התחילו לצרוח ולקחתי את הזמן. הלכתי מאחורי מספר מהם, נגעתי להם בעורף והרדמתי אותם. האישה מהצד השני גם נלחמה, מסביב ראשה היה כתר ורדים בצבעים לבן וורוד מעורפל. היא התחמקה מרוב ההתקפות. במקרים שלא חמקה, נגעה בתוקף והורדים שעל ראשה נהיו אדומים לשנייה והתוקף היה מתעלף. "רנוב!" היא צרחה. "אנחנו צריכים לזוז לעבר ארץ הנפש." היא אמרה, בינתיים שעוד לוחם נפל לרגליה וממלמל "משפחתי… למה…" היא המשיכה: "נעבור בבית לראות מה עם סילנטום – נקווה שהיא בסדר" ואז חשבתי על כך שלא ראינו אותה מאז תחילת המלחמה. צרחתי אליה חזרה: "אנחנו חייבים לנסות לדבר עם אנשי הנפש, הם התקווה היחידה שלנו לבעלי ברית!" – "נכון, בוא הצפון מכא…" הסתכלתי אחורה לראות למה היא הפסיקה לדבר. מאחורה היה בחור נמוך ורזה עם עיניים כחולות וכל החיילים האחרים התחילו לברוח בצרחות: "נושק האדמה! תברחו!"

הבחור הרזה כאילו התמוטט באדמה ושקע בה.

"הקולות האלו, אתם מונעים ממנו להרוג את הקולות." האדמה רעדה – "אז אני זורם בשליטת האדמה וכאן חייכם יסתיימו."

היא נעלמה תחת האדמה בבת אחת. "אתה הבא", רעדה האדמה.

השעון המעורר צלצל, קמתי מהמיטה, הלכתי לשירותים לצחצח שיניים. "רנוב, אתה מאחר!" שמעתי את הילור צורחת מהדלת. "השיעור התחיל כבר ואבא שלך שלח אותי לקרוא לך."

סבי מלמל בצבע כחול כהה כאילו גם הוא ישן: "איזה בעל אידיוט הילדה שלי בחרה, כאילו, מי עושה שיעורים בבוקר? הצהריים הם הזמן הכי טוב."

"מה אמרנו לגבי לסתום את הפה אידיוט?" אמרתי.

"רנוב מה אמרת?" הילור שאלה מהדלת.

"אמרתי שאני עוד שנייה בא, חמש דקות!"

"בסדר" והדלת נסגרה.

"מה, אתה לא יודע לדבר בשפת הנפש בבוקר? נו באמת." האידיוט מילמל עדיין בעייפות מסויימת. "אה כן, ותכבד אותי יא נכד סתום. אני יכול לגרום לך לשתוק ולומר מה שבא לי, אז תכבד אותי על כך שאני בכלל נותן לך לדבר!"

גילגלתי עיניים, שמתי בגדים ויצאתי מבית המגורים לבניין הכיתות משמאל.

נכנסתי לכיתה הצבעונית וישבתי בכיסא בשקט.

"הקדמת", טדי אמר בצחוק.

"הילדה שלי הייתה צריכה להתקדם הלאה מפיגור כמוך." אמר סבי.

"שתוק." כתבתי לו באדום חזק.

אבי הסתובב ללוח וכתב באותיות גדולות: "התעוררות והתמוטטות הצבע."