הפרות שטיפסו על העץ

שני איכרים, שכנים וידידים,
עיבדו חלקות קרקע, וגידלו עיזים.
על עֶגלתם העמיסו את מיטב תוצרתם,
ורכבו העירה למכור את מרכולתם.

משהסתיים המסחר ברווח נאה,
נטלו צרורותיהם, ואמרו "אחורה פנה".
חצו גבעה, התקרבו לעץ ענֵף,
גם הסוס גם השניים – התחילו להתעייף.

השמש ממעל קפחה בעִזוז,
"הבה ננוח קמעה, בטרם נזוז.
מלבד פרות סביב, אין נפש חיה.
לצרורות הכסף לא נשקפת סכנה".

"ומה אם פרה תבלע את הצרור?"
"בשל זה החשש, אל ענף גבוה נקשור!
פרות על עצים אינן מטפסות" …
נחה דעתם, ושקעו בנחירות.

לא רחוק מן השניים, בצל השיחים,
אחריהם עקב נער-רועים.
משנרדמו, קם בַּלָּאט, התיר הצרורות,
והריק אל כיסו את מלוא המעות.
את השקים מילא בגללי הפרות,
חזר וקשר אל העץ הצרורות.

נֵיעורו השניים, נשאו מבט מבוהל,
ונרגעו כשראו את הצרורות ממעל.
שלחו היד לשקיות – והנה הן רכות,
ניסו להתירן – והרי הן קלות.
פתחו את הצרור, הכה הריח באפם,
גללי פרות! הם איבדו את כספם!

"אין כל ספק, הפרות עשו זאת!"
"מאימתי הפרות על עצים מטפסות?"
"וכיצד הצליחו להתיר השקים?"
"ומדוע מילאו אותם אחר-כך בגללים?"
"פרות מוזרות." לאות יְאוּש ידיהם הרימו,
ועם אבדת כספם, החלמאים השלימו.