גם לי מותר?

היום כשהלכתי ברחוב חשבתי איזה יום מזעזע היה לי, דרכתי על קקי בדרך לאוטו, ואז היה לי פנצ'ר, ואז בעבודה נשפך עליי קפה, ואז הבנתי למה אף אחד לא חונה בחנייה המגניבה שתפסתי, היה לפחות טון של לשלשת על המכונית שלי.
ואז הבת שלי הקיאה כשבדיוק נשכבתי על המיטה, ואז נסעתי לאסוף אותה ומסתבר שזו הייתה ילדה אחרת שקוראים לה טל והתבלבלו, ואז הבת שלי התלוננה על הציון בספרות ואני, אמה, לא יכולה להשחיל מילה.
איזה יום.
אז נכנסתי לאינסטגרם לחשבון שלי, ככה סתם באמצע הרחוב לעמוד משפטים.
היה כתוב שם משפט בסגנון קצת פולני, "גם אם היה לך יום גרוע תמיד תזכרו שיש אנשים שנלחמים על חייהם בעולם".
אבל רציני, מותר לי.
מותר לי להיות קצת עצובה, מותר לי לבכות כי מישהו הפיל לי את הגלידה.
מותר לבנות שלי להתלונן על זה שאין את האוכל שהן רצו בדיוק.
מותר לשכנה שלי לצעוק (אולי לא בעצם, זה פשוט נורא מפריע) כמה היא ציפתה לחלב שלושה אחוזים שלה ובמקום זה בעלה מביא לה שישה.
מותר לנו להיות עצובים סתם ככה.
גם בלי בצורת או רעב או כל אסון אחר.
למה רק בגלל שיש לנו חיים סבבה בסך הכל אסור לנו להתלונן?
אז זהו, מותר.
אני גם בת אדם, החיים שלי לא רק דבש, סוכר ותותים.
ותנחשו מה?
אני גם לא מהקהילה הגאה!
וההורים שלי לא גרושים.
אף פעם לא שברו לי את הלב.
יש לי בעל מדהים וילדות מקסימות.
תפסיקו לגרום לילדה שלי לעצור את הדמעות שמא יגידו שהיא 'סתם בוכה על דברים קטנים'.
גם לה יש רגשות!
תפסיקו!