אמונת חיי

כשהלכתי לסופר, לפתע היה ביטחון במוחי שאני אמות.
המחשבה הזו נחתה אצלי כמו חללית מהחלל החיצון, זרה לחלוטין ומפתיעה. רעם וברק התפצחו בראשי; האירו חלקים חשוכים בנבכי מוחי, הרעידו בחזקה את הרהוריי, ובלכתם הותירו בי ידיעה אחת בודדה ותמה – את עומדת למות.
לא ידעתי למה המחשבה הזו כל כך עובדתית ויציבה, לא ידעתי למה דווקא עכשיו, לא ידעתי כיצד ואיך. רק אתמול למדתי חומר חדש למבחן, רק היום הבאתי ספר חדש מהספרייה, רק עכשיו הייתי בדרכי לסופר, לקנות לחם ופטרוזיליה לאבי.
לא עצרתי לרגע את צעידתי. המשכתי ללכת צעדים זעירים זהירים, חוששים במקצת מהבאות לבוא עליי, אם בכלל תבואנה. לא עשיתי זאת משום התגרות בגורל, אלא בכדי הספק, להבין מה פשר הדבר החריג והתמוה אשר נפל עלי.
הרי אני לא בן אדם טוב לגמרי, שכן בני אדם טובים לגמרי הם אלה שמתים מוקדם. האנשים הטובים, הם אנשים שלא על יצר הרע שלהם באו לתקן, או עבודה על מידותיהם וערכים שונים בם, כי אם בשביל תיקון מסויים בלבד שמוטל רק עליהם נתקיימו. ושעל כאלה אומרים בחייהם וגם בסופם: הם ייחודיים ונדירים בעולם הזה, שבהיותם חיים הפיצו אור לסובביהם וצער לא יהיה במותם. לא, אני בהחלט לא כמותם.
אני גם לא אדם חסר תועלת בעולם עכשיו. לפני שנוצרתי, כמובן שהייתי חסרת תועלת ולא נצטרכתי להתקיים. ועכשיו כשאני חיה, יש לי תפקיד שעשוי להתממש ביום מן הימים. כשנוצרתי, כשאני כאן, אני יודעת שבאתי לתקן – וזה לא כאילו לא נוצרתי כלל, כי הידיעה שהכל נעשה וייעשה למען הבא כבר נותנת לי משמעות למעשים, לדיבורים ולמחשבות.
לא חשבתי שהגיע זמני, וכשם שהידיעה באה כמו ביטחון גמור מתוך אין, כך גם התפוגגה בי. כי אני הייתי בטוחה ממנה, ופשוט לא האמנתי במוות.