שבוע הספר
"קדימה, מתוקי. גש לאחד הדוכנים ובחר לך ספר".
– "אני יכול ללכת לדוכן של האיש הזקן?".
"לא".
– "למה, אמא?".
"הסברתי לך כבר בבית".
– "אבל כל החברים שלי בכיתה קוראים את 'הזוהר'. גם אני רוצה".
"אסור לך לקרוא את הספר הזה".
– "אה! הנה דני ואמא שלו.. למה.. למה היא צועקת על האיש הזקן?"
"אני לא יודעת, חמוד שלי.. אולי.. אולי כדאי שנחזור עכשיו הביתה".
– "אבל עוד לא בחרתי ספר".
"נבוא ביום אחר, חמוד שלי. אנחנו צריכים ללכת".
– "מה קרה לדני? למה הוא מנופף ככה בספר?".
"מה קורה לבן שלי? מה עשית לו?".
– "הירגעי, עלמה צעירה. זה בסך הכל שלב".
"שלב? על מה אתה מדבר? הרסת לי את הילד!".
– "סבלנות, חמדתי. עוד מעט הוא יזהר".
"יזהר? אתה לא שפוי!.. דני! דני שלי! מה קורה לך?".
– "הביטי עכשיו בעיניו".
"אלוהים אדירים, הן זוהרות! מה עשית לו? חתיכת טרח זקן!"
– "אל תקנאי. אם תקראי, גם את תקבלי".
"אתה תשלם על זה!".
– "צר לי, גברתי. אך אני לא מתכוון לתת לך את הספר על חשבון הבית. תצטרכי לשלם בדיוק כמו שילדך ועשרות ילדים זוהרים אחרים עשו".
תגובות (6)
בכנות- קטע מבלבל, יש בוא משהו מאוד מרתק ומעניין אבל מרגיש כאילו הסוף לא גמרי הביא אותי לאן שהתכוונת
אני מסכים איתך שהוא מבלבל. הסוף שכתבתי הוא לא ממש סוף. האמת, הקטע הזה הוא פשוט טיוטה שהחלטתי לפרסם מסיבה לא ברורה.
דה פאק
אקח את זה כמחמאה :)
האמת כשאני קוראת את זה שוב, באמת כדאי שתיקח את זה כמחמאה. זה קסום משהו. מזכיר לי את הספרים של קרלוס רואיס סאפון (סופר נהדר וקריפי מאד). ישלו ספר מוכר: צילה של הרוח, אבל מה שהתכוונתי זה הספרים נסיך הערפל, ארמון חצות ואורות ספטמבר. הם נראים לי ממש הסגנון שלך, אתה תהנה מכל רגע.
אני מודה לך על ההמלצות, אבל אני באופן אישי לא קורא ספרים עלילתיים.