הלוואי ש…- פרק 10

נחתתי בחצר. אחרי כמה שניות, אבא הגיע. הוא היה נראה… כעוס מאוד. נעמדתי על רגליי, מחייכת. מקווה שהוא יבין, יחבק, ינשק… "איפה היית?! חיפשנו אחרייך בכול מקום! אין לך מושג למה יכולת לגרום!" צעק. והבטתי בו במצב עצוב. עיניו היו כועסות, ללא טיפת דאגה. כאשר הבטתי לעבר החלון של חדרה של אמא, ראיתי שהיא צופה בי. היא הייתה מעט מאוכזבת, אך התקשתי להבין במי. "אני מצטערת אבא" מילמלתי. "לאן הלכת?" שאל. "איזה בחור חטף אותי… הוא הביא אותי למקום מוזר" הסברתי. עיניו נפתחו לרווחה. "איך הצלחת לברוח?" שאל בחשד. "הייתה איזו דלת יציאה שם. לחצתי על הכפתור הכתום שעל הלוח שהיה לידו, והגעתי לכאן" אמרתי בחשש. הוא הביט בי חושד, ואז החל לצחוק. "בחיי, אחד הסיפורים הכי מטופשים ששמעתי בימיי חיי" צחק. "אני לא משקרת!" אמרתי בכעס. אבא נרגע והביט לעברי. "אני אוסר עלייך לצאת מחדרך עד להודעה חדשה" אמר בכעס, ונכנס לארמון. "בואי, גברתי" אמר השומר שעמד לידי, ועקבתי אחריו בראש מושפל.

את הזמן שביליתי בחדרי העברתי בקריאה והירהורים. אבא מעולם לא היה כך. הוא תמיד חייך אליי גם בפעמים המעטות שנפגשנו. אף אחד לא ביקר אותי, ורק שני שומרים עמדו ליד דלת חדרי מבחוץ, לשמור שאיני בורחת. כבר שבוע שלם ישבתי בחדרי והצצתי מבעד לחלון כדי לראות מה קורה בחוץ. הרגשתי עצובה מאוד, ומעט ריקנית. כל יום שעובר בחיי, בזמן הזה, הוא אותו הדבר כקודמו. לא עוד ימים מלאי פעילות וחיוכים ולא עוד ימי הנאה וטיולים.
הלילה השמיני לעונשי, עבר בזימזום שירים לשמי הלילה. ארוחת הערב עדיין הייתה על שולחן חדרי. לא הצלחתי לאכול כבר כמה ימים. אני יודעת שיש דברים גרועים מכך, אבל בשבילי אין עונש יותר גרוע מלא לאפשר לך לצאת מהחדר. "לפחות לא נעלו לי את החלון" לחשתי לעצמי.
לאט לאט שמי החושך גם כיסו את עיני והזוהר נעלם.

בבוקר למחרת, מירקו נעמד בפתח החדר. "הוד מעלותו קורא לגברתי ללכת לחדר הכס" אמר. מעט חשש והיסוס נראו בעיניו היפות. לא החלפתי בגדים ונשארתי בפיג'מה שלי. לא היה לי כח להתייפות לכבוד משהו. עקבתי אחרי מירקו לחדר הכס, והמשכתי ללכת עד גרם המדרגות שמוביל לכיסאות המלוכה. אבא ישב על הכסא האמצעי והגדול- הכיסא של המלך. אמי ישבה על הכסא בצידו בשמאלי של אבא. קדתי קידה כנהוג, וחיכיתי למה שיצא מפיו. "כמו שידוע לך, בעוד כשבועיים יום הולדתך השבע עשרה" אמר, הינהנתי. לא כעסתי עליו, אבל די נפגעתי מכך שלא האמין לי. "בתור מתנה ממך ומאימך," הוא חייך אל אמי והיא חייכה אליו, הדבר היה מעט חשוד. הוא חזר להביט בי בפנים קורנות. "חשבנו להשיא אותך לאחד מהבחורים האצילים." אמר בחיוך. השתנקתי. "אבל אתה תמיד אומר שאני מתנהגת כמו ילדה קטנה. ושייקח המון זמן עד שאצליח למצוא בעל שיוכל להסתדר עם האישיות שלי. ושאני הילדה הקטנה שלך ושלעולם לא תמסור אותי לאיש!" אמרתי בניסיון להוריד אותו מזה. "כן, זה נכון. אבל קיבלת כבר חמש הצעות נישואין מבני דוכסים שונים." הסביר. "אבל אני עדיין צעירה… הייתי מבינה אם הייתי בת שמונה עשרה או תשע עשרה, אבל אפילו לא מלאו לי שבע עשרה שנה…" אמרתי. אבא נראה מעט מאוכזב. "חשבתי שתשמחי." אמר. הוא היה נשמע כמו ילד שסיפרו לו שהוא לא יקבל קינוח בארוחת הערב. "אני היית שמחה אם היית מבשר לי בעוד שנה או שנתיים."
"אני ואימך כבר החלטנו שאת תבחרי את בעלך שבוע לאחר יום הולדתך." אמר בפנים מעט נוקשות. "אבל אבא…"
"אני לא רוצה לשמוע."
"אתם לא יכולים לה-"
"את לא תגידי לי מה אני יכול לעשות."
"אבא!"
"אלכסנדרה! ההחלטה כבר נקבע, אין לך מילה בדבר בשלב זה. את תקשיבי להוראותיי. אם נמצא את האדם המתאים נתחיל בארגונים לחתונה." אמר בקול רם. השומרים קפאו דום ואפילו יועץ המלך קפץ מעט. "את רשאית ללכת." אמרה אמא, ויצאתי מהחדר בריצה.
כבר העדפתי להישאר בחדר. לא רק שהוא גזל את החופש שלי בשמונה ימים שעברו, הוא רוצה גם שהחופש שלי ייגזל למשך כל חיי. "אני ממש לא אתן לו." הבטחתי לעצמי. עם כל הכבוד לאבא היקר שלי, אני לא מתכוונת לשבת כאן בחיבוק ידיים ולתת לו להחליט לי על החיים.

התעוררתי בשתיים לפנות בוקר, קרני השמש רק הציצו מההרים במזרח.
לבשתי את בגדי פשוטי העם שקניתי באחת ההתגנבויות שלי אל מחוץ לארמון. לבשתי גלימה וירדתי מהמרפסת בעזרת סדינים שקשרתי אותם זה לזה. הלכתי לאורווה ולקחתי את לוני- סוסת המוסטנג החומה שלי. מצאתי אותה ביער כשטיילתי עם אבא במסע הציד שלו. מאז טיפלתי בה והיא החברה הכי טובה שלי. דהרתי איתה לתוך היער המזרחי. מקום שאסור לי להתקרב אליו, אבל בכל זאת רציתי להיכנס.
"מקום נראה… מאוד צימחי." סבך עלי העצים הסתיר כמעט את כל כיפת השמיים. היו שם סוגי צמחים שלא הכרתי או ראיתי בכל ימי חיי. הרגשתי איך לוני חוששת, גם אני חששתי. "אל תדאגי." חייכתי אליה, אך היא עדיין רעדה מכל רחש עלים. ירדתי ממנה בסופו של דבר וליטפתי את ראשה. "תחזרי הבייתה." הורתי לה, היא רק נעמדה על רגליה האחוריות. היא דואגת, חשבתי לעצמי, איזו חמודה. "אל תדאגי." חזרתי ואמרתי, והיא הסתובבה והלכה בחשש בחזרה לארמון.

המשכתי ללכת, לא ידעתי לאן. "הייתי צריכה לקחת את מירקו איתי. הוא מבין ביערות יותר ממני." אמרתי לעצמי. החצאית והחולצה הקצרה שלי כבר התלכלכו מהנפילות שלי, והרגליים כאבו לי. למרות שהלכתי רק לעשר דקות, הדבר היה מיגע. "אולי הייתי צריכה להשאיר את לוני איתי." אמרתי בקול. "הנה היא." שמעתי קול מוכר. הסתובבתי לראות מי זה, אך מעדתי משורש בולט באדמה. לא האמנתי למראה עיני. "איך את כאן?" שאלתי. "כמו שאת הגעת הנה. מעבר בין ממדי." אמרה כמובן מאליו. "ג'נה." שמעתי קול נוסף, וג'יימס נעמד ליד ג'נה. "תראו תראו את הנסיכה הקטנה שלנו. מה קרה? פעם ראשונה שאת ביער?" צחק, ועזר לי לקום. "ולמה את לבושה כאילו התחפשת להיידי בת ההרים?" שאל. התעלמתי מדבריו. "מה אתם עושים כאן?" שאלתי. "לוקחים בחזרה חבילה שהלכה לאיבוד." אמרה ג'נה. בהתחלה לא הבנתי למה הם מתכוונים. ואחרי שג'יימס העמיס אותי על כתפו, הבנתי את הרעיון.
הבחור עשוי מפלדה! בעטתי והכתי אותו ללא הרף, אבל הוא לא הראה אפילו סימן לכאב. הוא שם אזיקים על ידיי, והביא אותי לחדר שבו שהיתי בפעם הקודמת. "הפעם יש קוד בשביל לפתוח את לוח הבקרה." אמר בחיוך. הזעפתי פנים. לא אהבתי את החיוך שלו. הוא תמיד אומר שג'יימס לועג לי. הוא יצא מהחדר והשאיר אותי לבד. הדלת פתאום נפתחה והשלישייה קיפצה לתוך החדר. "אמרתי לך לא ללכת!" כעס יונתן. הבטתי בו במבט מעט עצוב. נזכרתי במבטו במרוחק של אותו היום. "אני מצטערת." לחשתי. "מה?" שאל מיכאל. "לא חשוב." חייכתי. לפחות אני יודעת שיש שלושה שדואגים לי.

לקראת הערב, מארק בה לבקר. "שלום לך." חייך. קמתי מהמיטה והתקדמתי לעברו. "מה עכשיו? עוד מישהו בא לנזוף בי?" שאלתי. כבר שבעה אנשים נזפו בי על כך שעזבתי. "לא. באתי לקרוא לך לארוחת הערב." אמר במעט מבוכה. התנצלתי והלכתי אחריו. התיישבתי בין לנדן לג'נה. "מצטערת על החטיפה." חייכה אליי. "זה בסדר. אני מניחה שכבר אתרגל לזה." נאנחתי. "אבל ברצינות, יש לך גוף ברגל. על החזה של ג'יימס יש סימנים כחולים מהבעיטות שלך והגב שלו כאב כל אחר הצהריים." גיחכה. הבנתי… מול הבנות הוא שומר על חוזק, אבל עם המשפחה, הכל נשפך. הדבר די הצחיק אותי. "ולמה את מחייכת?" שאל ג'יימס, שישב מולי. "סתם." חייכתי, ואכלתי מהסטייק שהיה על הצלחת שלי.
הארוחה הייתה טעימה, אבל הטבעת שעל ידי הזכירה לי. "מצב רוח מדוכא לא מורשה להיות כאן." אמר ג'וני. "אני הולכת." אמרתי. "זה היה בצחוק. מה קרה? שפכי." חייך. "לשפוך מה?" שאלתי. "תספרי מה קרה." ניסה שוב. "אני לא צריכה לומר לכם כלום." אמרתי. רגע. כל עוד אני כאן… אין לי מעמד נכון? וכך אין לי מחוייבות. וזה אומר שאני לא צריכה להתחתן. חיבקתי את ג'נה. "תודה לך, תודה לך, תודה לך! חייכתי. כולם הביטו בי בפה פעור. "אני חייבת לכם בגדול! צחקתי. "אולי נתחיל בכך שתספרי מה קורה כאן?" שאלה אלה. סיפרתי להם מה קרה מהרגע בו הגעתי הבייתה עד הרגע בו מצאו אותי. "בגיל שבע עשרה? זה חולני." אמר ג'וני. חולני? מעניין מה זה אומר… "לברוח לא יעזור." אמר ג'יימס. הוא השעין את פניו על ידו. "זה רק יגרום לאבא שלך לכעוס ולגרום לך לסבול." פירט. "אני לא חושבת שאבא שלי רוצה שאסבול." השבתי. "הוא נעל אותך בחדר ליותר משבוע." הזכיר. "בכל מקרה. כל עוד אני כאן, אני צריכה להקשיב לאבא שלי." אמרתי בחיוך גדול. "כאן גם יש ראש מועצה. אחרי הכל זו עיר שלמה." אמר. "עיר שלמה?…" לא הבנתי. "כן. זה רק בניין המחתרת. יש שטח של כמה דונמים שהם בעצם עיר שלמה." חייך כשראה את מבטי המופתע. החיוך המעצבן שלו שוב מופיע… זרקתי עליו את המלחיה, והיא פגעה בחזה שלו. "מי מחייך עכשיו?" שאלתי כשראיתי שהוא מתאפק. זה בטח כאב, אבל זה הגיע לו. "את יודעת מה זה אומר?" שאל. הבנתי מיד. "מלחמה." חייכתי, ושילבתי את קצוות אצבעותיי.
"שמתחילה עכשיו." חייך.