the red wings elf פרק 3:

פרק 3:
בפרק הקודם:
פתחתי את הדלת הכניסה והדלקתי את האור, הלכתי למטבח לאוכל כי גוועתי מרעב ונשמעה ניפוץ זכוכית. תפסתי מיד סכין והתקדמתי לעבר הסלון. שאלתי בקול מי זה אך ללא מענה, המשכתי יותר יותר והפחד עלה בגופי, אולי הם גילו שנעלמתי ועכשיו הם מנסים להרוג אותי?, לא אין סיכוי דולירוס לא יסכים. היה דממה מוחלטת ולכן חשבתי ששוב דמיינתי את זה ולכן הורדתי את הסכין והסתובבתי להמשיך לאכול אך הרעש של ניפוץ הזכוכית של החלון נשמע שוב ובניפוץ הזה נבהלתי, ועלו מלא מחשבות בקרבי: אולי זה רוח רפאים? מה יקרה לי? מי זה?. התחילו להופיע קולות של צעדים והתחלתי להילחץ עוד יותר, ולכן רצתי לעבר דלת הכניסה ניסיתי לפתוח אותה אך היא נעולה. נעולה? לא נעלתי אותה בכלל? חשבתי לעצמי איך זה הגיוני? מה הולך פה?.
הצעדים התחזקו יותר ויותר והתגברו, האור נכבה נדלק, התחלתי לצעוק הצילו שמישהו יציל אותי הסתובבתי לאחור וצרחתי:
"אההההה………………………….."

פרק 3-ההחלטה:

מולי ניצבו ארבעה אנשים לבושי גלימות ופניהם מכוסים במסכה וחבושי כובע ובגדים לבנים, אחד מהם שגלימתו הייתה שונה וגם המסכה שלו התקדם צעד ואמר:
"אלפייה! בואי איתנו, אנחנו נחזק אותך ונהפוך אותך לאחד ממנו."
ידיי רעדו מפחד, הסכין היה מכוון לכיוונם וליבי ועם בחוזקה. עזבתי את ידית הדלת ואמרתי:
" מי אתם? איך אתם מכירים אותי? יש לכם קשר לדולירוס?"
האדם שהיה שונה מכולם צחק ואמר:" דולירוס? הזקן המטורלל? הוא עדיין בחיים?. לא ילדה אין לנו שום קשר איתו הבוס ביקש רק אותך!"
"בוס? מי זה?"
האיש השמיע גיחוך ואמר:
"לא עניינך, אם לא תבואי נגרור אותך בכוח"
באותו רגע הייתי מאוד מבולבלת המושבה רוצה לקחת אותי למקום נידח שאמלוך עליו, והאנשים רוצים לקחת אותי למישהו לא מוכר ושניהם אמרו שאם אתנגד אלך בכוח. חייכתי ואמרתי:" מצטערת אבל אני צריכה ללכת לבית הספר" למרות שזה היה שקר אחד גדול כי היום זה יום הפסטיבל העולמי, ואין לימודים.
"לא את לא הולכת לשום מקום!"
שני גברים התקדמו לעברי ותפסו לי את זרועות הידיים. והובילו אותי לסלון, לא ידעתי מה לעשות, רציתי כול כך להימלט אך מכמות האנשים פחדתי, הסתכלתי בכול פינות הבית. האדם שהיה שונה מכולם לקח כיסא התיישב בו ואמר:
"שמי הוא בוגו! אני שר צבאו של קולוסר בן דודך"
ברגע ששמעתי זאת גופי קפא, קולוסר? האחד שעליו דיבר דולירוס? הוא דודי? הרוצח של משפחתי?. לא ידעתי מה לעשות, רציתי כול כך לברוח ולבקש עזרה אך גם רציתי לראות את דודי. ואז צץ לי רעיון אדיר.
"סבבה אני יבוא אתכם!"
תשובתי הפתיעה אותו מאוד, הוא לא ציפה שאוותר כול כך מהר. הוא חייך והנהן בראשו. האנשים התרחקו ממני קצת והתחלנו לצאת מהבית.
שיצאנו מהדירה שלנו הסתכלתי לכיוון הרחוב, הרחב היה דומם כולם הלכו לפסטיבל כשהתחלנו לרדת במדרגות הרגשתי שהם זורמים ולכן ברגע שהייתי מטר מהם התחלתי לרוץ. ירדתי במהירות מהמדרגות, ורצתי לאורך רוב הרחובות שהם רודפים אחרי. ידעתי שהדרך להיפטר מהם זה להתחמק או ללכת לדולירוס.
נכנסתי לתוך מבוי סתום מבלי לשים לב וצעדיהם של חייליו של בוגו התחזקו יותר ויותר והדרך הכי טובה להתחמק זה להתחבאות ולכן התחבאתי בתוך הפח אשפה.
"איפה היא?" הרגשתי אותם כמו היד שלי, הלב שלי דופק כמו משוגע ואני חצי מעולפת. הצצתי ממש טיפה וראיתי אותם מחפשים בכול פינה. ברגע שהם הלכו אני יצאתי במהירות מהפח המסריח ורצתי לרחוב. לא היה סימן מהם ונשמתי לרווחה. התוכנית הצליחה. משהו ליף לי את הזרוע, הרגשתי שמישהו נושם עלי והתחלתי להילחץ, באתי לברוח אך הוא שם לי חרב בגב ואמר:" צעד אחד את מתה!" הקול היה שייך לבוגו. לא ידעתי מה לעשות. אבל זה לא הטריד אותי, מה שהטריד אותי זה איך הוא גילה שאני נמצאת פה?. הרי הוא הלך איך זה הגיוני?.
"תתחילי לזוז!!"
ללא ברירה עשיתי כול מה שהוא אמר, חייליו הופיעו משום מקום והלכו אחרינו. עברנו דרך בית הספר שלי וקיוויתי שמישהו ייצא ויציל אותי, למרות שבלב ידעתי שזה לא יקרה כי כולם שונאים אותי פה.
המשכנו להתקדם ולא ידעתי מה לעשות הרגשתי חסרת אונים עד שנזכרתי במילים של בכירת המושבה:
"אני מקווה שאתה תלמד אותה להשתלט על כוחותיה למה בקצב הזה לא יהיה עולם!"
והרגשתי שהגיע הזמן לנצל את כוחותיי לטובה. מבלי שהם ישימו לב הורדתי את הכפפות מהיד, הסתובבתי במהירות ונגעתי בגוף של אחד השומרים וקפצתי אחורה, זה היה הזדמנות מיוחדת לדעת מה היכולות שלי. השומר עף אחורה ונפל. חייכתי ורצתי במהירות הבזק לכיוון בית הספר למרות שלא היה לימודים הוא היה פתוח, מכיוון שהכרתי טוב מאוד את בית הספר ואיפה אפשר להסתתר אז ניצלתי את זה לטובתי. נכנסתי לחדר המדרגות ועליתי לכיוון הקומות העליוניות. לא ידעתי לאיזה קומה להיכנס אז המשכתי לעלות שהם אחרי, עד שללא כול ביררה הייתי צריכה להיכנס לג וכך עשיתי.
רצתי ככול שיכולתי לקצה הגג שהסתובבתי לכיוון חדר המדרגות הם השיגו אותי כבר, הם חגו מסביבי חצי מעגל. בוגו התקרב ואמר:
"אין לך לאן לברוח נסיכתי!"
ליבי דפק כמו משוגע הדרך הכי טובה שלי לברוח זה לקפוץ אך ידעתי שאמות. פסעתי אט אט לאחור עד שהרגשתי את סוף הגג, הסתכלתי למטה וכול התושבים נעצו בי מבט. נשמעו לחשושים:
"מה היא עושה?
"היא תהרוג את עצמה"
"יותר טוב שתמות"
צץ לי רעיון איך לברוח ואמרתי:
"אם לא תתנו לי ללכת אני אקפוץ!"
"את לא מעיזה" בוגו אמר וצעד לכיווני צעד אחד.
רגלי הייתה כבר באוויר וראשי כואב, פחדתי כול כך שמא אני ייפול. בוגו סימן להם לרוץ לכיווני אך בשנייה שמישהו נגע בי הרגשתי את חוסר שיווי המשקל ונפלתי למטה.
"אההההה.." צרחתי בקולי קולות פחדתי כול כך לא רציתי שזה יסתיים כך, כל מה שרציתי אי פעם זה רק חיים נורמליים, אבל הרגשתי בשנייה הזאת חופשיה, את היכולת לבחור במי אני, סוף סוף הרגע שחיכיתי הרגע שבו אמות ואשכח מכול הסבל הזה.
בין רגע הצרחות ששמעתי נעלמו, ובמקומם שקט מוחלט, ואז מישהו צרח:
"מפלצת!!" טוב נו זה לא חדש לי אבל שפתחתי את עיניי וראיתי את עצמי באוויר ושאני מנופפת משהו הסתכלתי לאחוריי וראיתי שמיתוכי צצו שני כנפיים ענקיות בצבע אדום בוהק, הורדתי את ראשי ושמתי לב שהכובע ירד והבנתי מה קרה פה.
הם ראו את צד האלפי שלי, את האוזניים המוזרות, והכנפיים שצצו מי שום מקום. ברגע שירדתי כולם ברחו ממני בוגו ואנשיו קפצו מהגג ונחתו בצורה מוזרה. בוגו חייך ואמר:
"נראה שהילדה התבגרה"
הסתכלתי שוב לכנפיים האדומות בוהקות וחייכתי, יש לי דרך לברוח מהם. קפצתי קפיצה ענקית וניסיתי לעוף אך נפלתי תוך שנייה. ברגע שראשי נתקע בקיר ראיתי את בוגו מרים את ידו וגרם חשמל הופיע, עכשיו הרגשתי שאני בצרה שלא ניתן ללכת, בכול הפעמים שניסו להורגי איכשהו ניצלתי אבל זה, חשמל מהידיים היה יותר מידי בשבילי.
"המשחק נגמר ילדה!"
כיוון את ידו עלי והחשמל היכה בגופי והכאב היה בלתי ניסבל. התחננתי לרחמם אך הוא המשיך בשלו שצחוקו יוצא מהגרון שאושר. הסתכלתי על הרצפה ודמעות בעיניי, מה יהיה עכשיו? האם יצילו אותי? הרי אני נסיכה לא?. אבל ברגע שהרמתי את הראש החשמל לא היכה בי מול עיניי ראיתי את דולירוס מושיט את מטהו כלפי בוגו. החשמל של בוגו פגע במקל וחזר אליו וכתוצאה מזה בוגו עף קילומטר אחורה מרוב העוצמה ונעלם.
דולירוס הסתובב אלי ואמר:
"עכשיו את מבינה מה יקרה אם לא תבואי ותלמדי לשלוט בכוחך נסיכה?"
והחלטתי החלטה באותו רגע אני ילמד לשלוט בכוחותיי כך שלא אצטרך להיות מובסת שוב קמתי על רגליי ואמרתי לדולירוס:
"אני מבינה, אני רוצה לבוא איתך דולירוס וללמוד איך עושים את החשמל המגניב הזה או יותר מזה אני רוצה לדעת איך להביס את דודי!"
דולירוס חייך חיוך רחב ואמר:
"אז למה אנחנו מחכים?"