סוד המחתרת החמישית – (הקדמה) – התעוררות

״לרוץ… לא להפסיק… הם עוד שנייה משיגים אותי״ חושב ג׳ורדן בעודו גומע רחובות שלמים. הוא רץ במהירות, בורח, הוא לא יודע למה, אבל הוא יודע שאסור לו להיתפס. מפעם לפעם הוא משנה נתיב לימין או לשמאל, אבל העיקר להמשיך לרוץ, להסתכל קדימה, לא להסס. הוא רוצה כבר לעצור ולנוח אבל אסור, כי אם ייתפס זה לא ייגמר טוב. מחשבותיו מתרוצצות ובראשו צפים הזכרונות, הוא חושב על האנשים שהשאיר מאחור, המשפחה, החברים. ״רגע ממתי יש לי משפחה בכלל?״ מביע ברגע של צלילות ״מזה הזכרונות האלה? הם לא מהמבצר, זה לא יכול להיות״. אבל אין זמן לתשובות, הוא חייב להמשיך לרוץ. הוא מגיע לעיקול הפונה ימינה, ולאחריו הרחוב הראשי, אולי שם יוכל להתבולל בהמון. ג׳ורדן פונה ימינה ורואה את הרחוב מולו, רק עוד כמה מאות מטרים. הוא מתקדם בקצב מטורף ונראה שכאילו אינו מתאמץ כלל, עוד מאתיים מטרים וזהו. לבסוף הוא מגיע, מאט את קצב ריצתו, אך לא מפסיק. פתאום, כרכרה שחורה מגיחה מסמטה חשוכה, והרחוב ההומה משתתק כולו, כולם נושאים עינייהם אל הכרכרה, ג׳ורדן, שרוצה לזוז יותר מכל דבר אחר, נשאר משותק גם הוא בעוד הכרכרה עושה את דרכו אליו. הוא מנסה להישאר אמיץ אבל יודע שהוא בשיא הפחד שלו ועדיין אינו יודע למה. הכרכרה עוצרת מולו. הוא רואה אותה בבירור עכשיו, זוהי כרכרת עץ צבועה בשחור מטאלי, החלונות מושחרים, וסמל המייג׳ור נמצא עליהם ״רגע מה? איך המייג׳ור קשור לכל זה?״ עוד דבר שצד את עינו היה תנועת הכרכרה ללא סוסים, דבר שמעולם לא ראה כמותו, אך שוב, שום תשובה לא מספיקה לעלות על לשונו מכיוון שדלת הכרכרה נפתחת וזוג ידיים מושטות לעבר ג׳ורדן, לופתות אותו בחוזקה ומכניסות אותו בכוח לכרכרה, כאשר למרבה הפתעתו לא חש שום צורך להתנגד. ג׳ורדן הרגיש שהוא מושב על דבר מה מרופד, פנה להסתכל וראה מושבים מהודרים, אצבעותיו מיששו את המרקם הקטיפתי של בדם השחור, ועבד לדבר הבא שהיה לסקור… חדרון נפרד שבו ישב העגלון, או נהג, בהתחשב בעובדה שלא ראה סוסים בו היה הגה, לוח מחוונים ועוד מיליוני כפתורים שלא ידע מה מטרתם. לאחר כמעט דקה של אופוריה לא מוסברת, ג׳ורדן מצא את עצמו לבד בקרון, הדלת נעלמה, והכרכרות החלה בנסיעה כבר. ״היי, עצור את הכרכרה! תן לי לרדת! אני לא אמור להיות כאן!״ הוא צעק לנהג והחל להלום באגרופיו על החלון שמפריד בין תא הנהג לקרון וכשראה שהאחרון אינו מגיב החל גם להלום על חלונות הכרכרה הפונים לבחוץ, אולי ישמעו אותו העוברים ושבים, הוא צעק וצעק, אך שום דבר, ופתאום הבין למה אף אחד לא מושיט עזרה. הוא הסתכל על האנשים בחוץ ונחרד מהמראות. הגוף היה גוף אנושי, אך הפנים, הפנים היו חסרות, לא היה זכר להן. מלא בחלחלה ופאניקה שהתגברה הוא החל להלום חזק יותר על חלון ההפרדה עד שפתאום הוא ראה את הנהג לוחץ על אחד הכפתורים שלו. מיד לאחר מכן נשמעה שריקה צורמת בקרון וגז משונה החל להתפזר לכל עבר, ג׳ורדן ניסה לחסום את האוויר בעזרת חולצתו ונוכח לדעת שאינו לובש אחת בכלל ״אבל… זה לא הגיוני, אסור להיות במבצר ללא לבוש מלא, אחרת אתה נזרק, מה קורה פה, איפה אני לעזאזל?״ אמר האחרון בתסכול, בעודו מאבד את אחיזתו במציאות שבנה לו פרי דמיונו, שמע קול מנחם מעליו אומר ״אל תדאג, הכל יהיה בסדר, שקע בשינה עמוקה, ותתעורר למציאות חדשה״.

-בינתיים במבצר- האשמורת התיכונה של הלילה כמעט באה אל סיומה-
כריס, חברו הטוב של ג׳ורדן שיושן לצידו מתעורר לקולו של ג׳ורדן שמדבר מתוך שינה או יותר נכון, מתחנן מתוך שינה, שיתנו לו לצאת, לעצור את הכרכרה…
כריס ניגש לג׳ורדן ומטלטל אותו קלות, וכשזה לא מתעורר הוא מנסה יותר חזק, עד שעיניו של ג׳ורדן נפקחות לרווחה והוא מסתכל על כריס.
״יו ג׳ורדן, הכל טוב אחי?״ שואל כריס
״כן, הכל בסדר, אתה לא תאמין איזה חלום מטורף היה לי עכשיו״ ענה לו ג׳ורדן
״איזה מה מטורף?״ שואל כריס שוב בבלבול
ג׳ורדן קולט גם הוא את המילה שנפלטה מפיו, אך מתקשה להסביר אותה גם. ״חלום״ הוא אחד הדברים שנשכחו מהאנושות בשנים האחרונות, אין במבצר חלומות, יש רק יעוד קבוע מראש, יש חוקים נוקשים, כולם כאן חיילים של המלחמה הגדולה ואף אחד לא שונה.
״אני יודע שזה נשמע מופרך, אבל חלמתי, דמיינתי והכי חשוב, זכרתי!!!״
כריס תקע בו מבט עייף ומבולבל ״יודע מה, נראה לי קציץ הבשר לא עשה לך הכי טוב אתמול, בוא נחזור לישון, נדבר על זה מחר״
שניהם נשכבו במיטותיהם ולאחר שתי דקות בדיוק היה כבר ניתן לשמוע את נחירותיו של כריס. ג׳ורדן לעומת זאת שכב וחשב במיטתו, על אותם רגעים מדומיינים שבהם היה על סף עילפון ובהכרה מינימלית בלבד, ג׳ורדן נזכר, הוא נזכר בחיים לפני המבצר, בעולם היפה שאולץ לעזוב, אך רק מילה אחת מהדהדת בראשו, מילה שלא זכתה להיאמר על ידי ילד כבר שנים, מילה שאינה אלא התייחסות ביולוגית בלבד, מילה שהמבצר השכיח את את מהותה.
״אמא״
ואז הוא נרדם…