זאבה לבנה-פרק 1

התפרקות
קוראים לי דייזי ואני אשת זאב, זה כל מה שאתם צריכים לדעת כרגע
"ווווווואאאא" קמתי בפיהוק בשעה שש ושמעתי את חברי מתעוררים בפיהוקים גדולים
"בוקר טוב" כולם אמרו. ראיתי את משמרת הלילה נכנסת למערה, מתכוננת לישון לפני שנצא לצייד ואז נשמע קולו של זאב האלפא
"כל הלהקה להקשיב, אני אומר את סדר היום רק פעם אחת!" בזמן שהוא הסביר את סדר היום ראיתי את טל בנו של זאב האלפא והלכתי לאיבוד בעולם החלומות.
טל הוא הזאב הכי יפה שיש!, השיער שלו חום, העיניים שלו עוד יותר!, העור שלו בהיר ומה שהכי קול אצלו זה שהוא מצליח להיות גם בישן וגם מגניב באותו זמן!. אמו קראה לו טל מכיוון שכאשר מסתכלים בעניים שלו רואים מין עצבות לא ברורה ממש כמו הבוקר שמוצאים את טיפות הטל על הצמחים בלי לדעת למה.
"… וזה סדר היום להיום" אמר זאב האלפה
"אוי לא!" כמעט צעקתי כשהבנתי שפספסתי את כל ההסבר בחלומות על טל
"יש בעיה כל שהיא, דייזי?" שאל אותי האלפה בנימה שאומרת שהוא עצבני במיוחד היום
"לא אדוני" אמרתי בזמן שהרכנתי ראש. כשאנחנו אנשי הזאב מכופפים את הראש קדימה זה כדי לומר שאנחנו מכבדים מישהו ומראים לו שהוא במעמד גבוה מאיתנו או כשאנחנו מצטערים
"טוב מאוד. משוחררים" הוא ירד מהסלע ואני בלחץ מטורף מחפשת את החונכת שלי סיגל כבר שעתיים כדי שתסביר לי על סדר היום ולא מוצאת אותה, הרגשתי נגיע בכתף שלי ומתוך אינסטינקט זאבי נהמתי
"וואו! לא התכוונתי שתנשכי אותי" כשהסתובבתי לא האמנתי למראה עיניי
"טל!" אמרתי בכזאת הפתעה שהוא קפץ, אבל באמת הייתי מופתעת
"מצטערת!" אמרתי ושוב הרכנתי ראש
"הכל טוב" הוא אמר, ואני עוד מנסה לעכל את זה שהוא מדבר איתי
"מ… מה מביא אותך לפה?" שאלתי בגימגום, זה נורא הפתיע אותי שהוא מדבר איתי כי אבא שלו די… אסר את זה?
"ממש לא הקשבת לאבא שלי, נכון?" הוא שאל
"סליחה… חלמתי" אמרתי בטון עצוב של כלבלב קטן
"על מה חלמת?" הוא שאל ואני רק חושבת 'מה לענות?! מה לענות?!' אחרי הכל אני חלמתי עליו! עוד רגע הפכתי למאובן מבושה
"או, אני חלמתי על אממ… בשר?" אל תשפטו אותי! זה התירוץ הכי טוב שעלה לי
"בשר?" הוא שאל
"כן, בשר. יש לך בעיה אם זה?" שאלתי בתוקפנות
"לא! לא!" הוא הגן על עצמו, ואני הרגשתי נבוכה כל כך
"פשוט רציתי להעביר לך את סדר היום" ברגע שהוא אמר את זה הלב שלי קפץ בשמחה עד שחשבתי שהוא יתפוצץ
"אני השמח תודה" הוא הסביר לי שבתשע נתחיל את הצייד, באחת נחזור למאורה ושאבא שלו אמר שבשלוש הוא ייקח כמה זאבים למשימה מיוחדת. בזמן שהוא דיבר הזנב שלי כישכש בשמחה עד שהוא אמר את עניין ה-"משימה" כי אני ידעתי בדיוק למה הכוונה
"או תודה" אמרתי לטל והזזתי את המבט ממנו
"את לא נשמעת שמחה כמו תמיד, למה?" הוא שאל כאילו כדי להוציא ממני מידע, ורק כדי להביך אותי עוד יותר התכופף כדי שהמבט שלי יתמקד בו
"העניין הוא…" באתי לענות לו אבל זאבי הצייד יוני וניב עצרו אותי
"בואי דייזי. הולכים להתארגן" אמרה לי יוני, יוני היא אחת מזאבי הצייד ברמה הגבוה, היא נחמדה כמו אמא אבל כשצריך היא קשוחה כמו זאב בקרב
"טוב" עניתי, אבל הייתי ממש לחוצה מהערב. אני הזאבה הלבנה היחידה בלהקה והערב יהיה ירח מלא, כל פעם בליל הירח המלא משהו קורה לי. אז אפשר לומר שאף פעם לא חגגתי יום הולדת כי ליל הירח המלא הוא יום ההולדת שלי (אל תחשבו שיש לי יום הולדת כל חודש כי זה לא נכון) וביום זה תמיד מפרידים אותי מהלהקה. אני כמעט אף פעם לא זוכרת מה קורה לי אבל הזאבים כל הזמן מתלחשים ומספרים שהעניים שלי הופכות לצהובות, הציפורניים שלי מתארכות, הניבים שלי גדלים ואני מתחילה לאבד שליטה. למזלי לא הרגתי אף אחד עד עכשיו אבל פצעתי כמה וכמה זאבים
'טוב אסור לי להתרכז בזה עכשיו, אני צריכה לצוד' חשבתי לעצמי בזמן שהלכתי מאחורי יוני וניב זאבי הצייד הבוגרים. היינו קרובים לצאת מהמערה וכבר שמעתי כמה זאבים שהרסו לי את מצב הרוח
"זאת שוב היא" שמעתי זאבים מתלחשים מאחורינו
"למה לא מסלקים אותה?" הזאבה החזירה בתשובה לחברתה
הגעתי לנקודת שבירה. כבר ארבע עשרה שנים של סבל בלי הורים תומכים, בלי חברים, דיבורים מאחורי הגב ושאריות לארוחה. עצרתי במקום
"דייזי אנחנו צריכים ללכת" אמר ניב בלי סבלנות וכבר התחילו לי הדמעות. אני לא יודעת אפילו למה לא הצלחתי להחזיק את זה עוד כמה דקות, עם הייתי יכולה להחזיק את הדמעות עוד קצת הייתי הולכת הצידה ובוכה אבל לא הצלחתי כי כל החיים שלי הייתי לבדי. פעם אחת, רק פעם אחת הייתי רוצה שהזאבים לא יחשיבו אותי כשונה
"דייזי קרה משהו?" יוני שאלה ובאה לשים את ידה על הכתף שלי. פשוט נמאס לי להיות זאבה לבנה יחידה בין זאבים שחורים וחומים
"תעזבי אותי!" אמרתי בקול שמשך את תשומת הלב של הלהקה. כולם הסתובבו אלינו ולא הבינו מה קורה פה. חלק התלחשו ואמרו "נו באמת, זאת שוב הזאבה הזאת"
מעולם לא הרגשתי חום מצד הזאבים, בגללם הלב שלי קפא מזמן ויש לו רק כמה נקודות חום שכל יום קופאות יותר ויותר
"איי!" אמרה יוני ברגע שנגעה בכתף שלי
"מה קרה יוני?" שאל ניב שנראה מודאג. הם לא מראים את זה אבל הם זוג בסתר כבר די זמן
"וואי זה קר" אמר ניב ברגע שנגע ביד של יוני
רצתי משם ודמעות יצאו ממני במבול, פשוט לא יכולתי להחזיק יותר, כאב לי הלב, כעסתי על כולם ופחדתי מהלילה. לא היה לי מה לעשות, פשוט… ברחתי מהמאורה
"דייזי!" אמרה יוני ושמעתי בקולה שכואב לה, לא הסתכלתי אחורה אבל שמעתי את זאב האלפה אומר בקול "תפסו אותה ותחזירו אותה למאורה מיד!" ומאחורי שמעתי את הזאבים קוראים לי לחזור
"אני לא יכולה יותר!… אני לא יכולה!" רצתי משם הכי מהר שיכולתי, כל מי שניסה לעצור אותי או שהתחיל לרעוד, לתעלף או לקפוא. רצתי משם ולא יכולתי להפסיק, כל צעד שצעדתי היה עמוס שלג וכבד
"אני לא יכולה" אמרתי לעצמי תוך כדי בכי, עצרתי מול סלע בשטח פתוח שמסביבו היו כמה עצים, נשכבתי על הסלע ובכיתי כמה דקות ואז שמעתי צעדים
"למה את בוכה זאבה?" לא זיהיתי את הקול וגם לא את הריח
"זה לא עניינך" אמרתי והמשכתי להתייפח על הסלע
"צודקת" הוא אמר "אני בכלל לא קשור למשפחת הזאבים" הרמתי את הראש וסובבתי אותו כדי להסתכל על מי שדיבר איתי ומה שראיתי זה שד נמר!. אנשי הזאב ושדי הנמר היו במלחמה מאז ומעולם, עם אנחנו נפגשים זה תמיד למלחמה, לא היה יום אחד שנפגשנו לשלום, חוץ מהיום הזה כנראה
"מי אתה" דרשתי לדעת "מה אתה רוצה ממני?" שאלתי וניגבתי את הדמעות מהעיניים
"מי אני" הוא אמר "שאלה טובה" הוא הסתכל עלי וחייך
"למה אתה מתכוון?" שאלתי ופחדתי שהוא יתקוף אותי
"אני בעצמי עוד לא גיליתי את זה, רוצה לעזור לי לגלות? גברת… עיניים צהובות?" איך לתאר את מה שקרה. בלבול?, פניקה?, פחד?, עיניים צהובות?. התיישבתי על הסלע. לא היה לי מושג מה הוא רוצה ממני והוא לא עזר להרגשה המוזרה שגרמה לי להוריד שלג בכל מקום. בזמן שהוא דיבר, על הסלע שעליו ישבתי התחיל גם לרדת שלג
"תתרחק ממני!" צעקתי. הושטתי את יד ימין לכיוונו ופצצת מים יצא ממנה
"וואו!" הוא קפץ והתחמק מההתקפה שהורידה את העץ מאחוריו, והוא נחת על גזע עץ כרות כך שזה נראה כאילו יש לו במה קטנה
"מה! זה! היה!?" הוא שאל ואני עם כאב אדיר ביד" אני בא לשלום ואת תוקפת אותי! זה נראה לך הגיוני?" הוא שאל בציניות כל כך ברורה שרציתי להוריד לו את הראש
"אתם שדי הנמר בחיים לא באים לשלום. אתם באים רק למלחמה" אמרתי ושילבתי ידיים ואז נזכרתי ביד הכואבת אבל הכאב כמעט עבר
"למה ככה זאבה?" הוא שאל בתמימות
"ככה" עניתי, לא ידעתי מה הוא רוצה ממני או למה הוא נשאר כאן
"הלהקה שלך לא מחפשת אותך?" הוא שאל והתקרב
"אל תתקרב" אמרתי וברגע שכיוונתי את יד ימין הכואבת לכיוונו הוא צעד צעד אחורה והרים ידיים כאילו בכניעה וכשהורדתי את היד הוא הוריד את הידיים
"אני לא מחפש צרות" הוא אמר
"אז למה אתה…" באתי לומר 'כאן" אבל נשמעה נהמת נמר ונבהלתי, חשבתי שהובלתי למלכודת
"אני צריך לזוז. הנה" הוא אמר וזרק אלי חתיכת עוף "אולי תגידי לי את שמך?" הוא אמר בחיוך זהיר
"דייזי. קוראים לי דייזי" אמרתי לו וחששתי שהמידע הזה ילך נגדי, אבל אף זאב לא יכול לסרב לחתיכת עוף עסיסית
שד הנמר התכופף, פתח את יד ימין, שם את יד שמאל מאחורי הגב כאילו הוא משתחווה ואמר "קוראים לי פומה" שד הנמר חזר לעמוד ואמר "דייזי, זה שם יפה אני הזכור אותו" הוא הסתובב "אני אחזור לבקר. זאבה" ובמשפט זה הוא הוא רץ ליער ונעלם. כל מה שאני יודעת עליו זה השם שלו, מה זה אומר?, אני לא יודעת, אני רק יודעת שעוד שעתיים ירד הערב ובזמן הזה מתכוננים ללילה, וידעתי שעם לא אחזור למאורה לפני השקיעה יהיה פה בלגן.