מפורסם – פרק 4 – זה דילן (חלק 1)

"מה לעזאזל את לובשת?" הרפר העבירה את עיניה הירוקות על בגדיה הפשוטים של אלכס בגועל.
"מה ציפית שאני אלבש? שמלת נשף?" אמרה אלכס בנימת ציניות ומתחה את הז'קט השחור שלה, בעודה בודקת את בגדיה. אולי באמת הגזימה עם הפשטות? היא לבשה ג'ינס כחול, חולצה שחורה וחלקה ונעלי סניקרס לבנות. פרחים צבעוניים התנוססו על הגבס הלבן של אלכס.
"כן!" אמרה לה הרפר והעבירה יד על השמלה הוורודה והקצרה שלה. שיערה האדמוני והמתולתל היה אסוף בזנב סוס והיא הרכיבה את המשקפיים החגיגיות שלה – משקפיים עם מסגרת דקה וזהובה. אלכס הנידה את ראשה כאומרת "התייאשתי" והשניים נכנסו לאולם הגדול. מאבטח גדול ושרירי עמד בכניסה ובידו רשימה לבנה עם כל השמות של האנשים אשר מורשים להיכנס להקרנת הבכורה של הסרט החדש של דילן ג'ונס.
"את מאמינה שאנחנו הולכות לפגוש את דילן ג'ונס?" הרפר אמרה בהתרגשות. אלכס רק גלגלה עיניים ואמרה ללא קול "ממש".
"אלכס ראסל," היא פנתה לשומר. הוא בדק את הרשימה, סימן בעט משהו והושיט לה שתי שרשראות אשר מחוברות אליהם כרטיסים מפלסטיק זול, ועליהם היה כתוב ראשי- התיבות אח"ם. השתיים נכנסו אל האולם הגדול בעוד קולות פטפוטים וצחקוקים מלווים אותם. אולם הקולנוע היה מואר ולא היו בו רק מקומות ישיבה – מתחת למסך הגדול ניצבה במה קטנה ושחורה ודוכן נואמים עליה, לצד הבמה נח לו שולחן עץ עמוס במאכלים ושתייה ממגוון סוגים. לפחות כחמישים אנשים היו בחדר הגדול. חלקם פטפטו להם בנועם, חלקם אכלו מצלחות פלסטיק מעוטרות, חלקם השתכרו, אבל המשותף לכולם הוא שכולם היו לבושים בהתאם למאורע הגדול. טוב… כולם חוץ מאלכס. הגברים עם חליפות או חולצות מכופתרות וג'ינס והבנות לבשו שמלות בכל מיני צורות וצבעים, תסרוקות מתאימות ונעלי עקב גבוהות. האולם היה מעוצב בצורה מרשימה ועל כל כיסא מרופד אדום נח לו דף לבן עם הכתובת "שמור" ושם האורח.
"אנו עומדים להתחיל בהקרנה, אנא מהרו למצוא את מקומותיכם." קול נשי נשמע ברמקולים והמון של אנשים ניגשו למדרגות השחורות המוארות באור כחול עם מספרי השורות עליהן, מציצים בכרטיסים הלבנים כדי לראות היכן מוקמו. אלכס והרפר נדחפו בין חבורה של נשים בשנות העשרים לחייהן, ידיהן מחזיקות כוסות זכוכית ארוכות מלאות שמפניה. בזהירות התקדמו השתיים בניסיון לא לשפוך את המשקה היקר על שמלותיהן של הבנות והתיישבו בשורה האחרונה, במקום השמור להן.
"להנאתכם, מתחת לכיסאותיכם תמצאו דלי פופקורן קטן ופחית שתייה. אנו מבקשים לכבות את המכשירים הניידים שלכם. צפייה נעימה." האורות החלו נכבים בעוד חבורה של חמישה אנשים נכנסים מהדלת האחורית. הרפר זיהתה את הבלורית הבלונדינית מאחורי שני שומרי ראש ואישה צעירה אחת בעלת תסרוקת גבוהה ושמלה ורודה וארוכה. היא תפסה בידה של אלכס ודיברה בלחש (כמה שיכלה), אבל נדמה שלפחות חצי מהאולם שמע את קולה.
"זה דילן!"
נדמה שאפילו דילן שמע את שמו, כי הרים את ראשו ובחן את השורות כדי לראות אם מישהו קרא בשמו. זמזום המקרן נשמע מעל מקומה של אלכס והמסך נצבע בכחול, הסרט התחיל. אלכס המשועממת שלפה את דלי הפופקורן ופחית השתייה מתחת לכיסאה והחלה ללעוס בשקט. בטעם חמאה, איזו השקעה. אמרה בגלגול עיניים ונשענה על ידה השמאלית. היא בחנה את הפרחים מצבעי מים שציירה אמש אנסטסיה כדי "שתיראה חגיגית יותר, אם היא לא מתכוונת ללבוש שמלה". כך טענה אנסטסיה. צבעונים, חבצלות וסיגליות בשלל צבעים ובשלל גדלים. היא אכן עשתה עבודה מדהימה. גם אלכס הייתה יכולה לעשות דבר כזה, אם הגבס היה על ידה שמאלית. היא הרי ציירת מוכשרת מאוד. הסטודיו הרחב המלא ציורים, פסלים ויצירות אומנות אחרים יעידו על כך. אלכס תמיד טענה שאנסטסיה מוכשרת יותר ממנה ולעומתה, אנסטסיה טענה בדיוק הפוך. לאחר שעבר חצי מהסרט, לחשה לכיוון הרפר.
"עוד כמה זמן זה נגמר?" קולה היה רווי בלעג וזלזול.
"ששש… את מפריעה בשיא המתח." לחשה לכיוונה הרפר והעלתה את משקפיה על גשר אפה.
"שהוא?" שוב הזלזול.
"דילן בדיוק מגלה מי חטף את אבא שלו, זאת אחותו!" היא אמרה בהתלהבות.
"וואו, שיא הסרט ממש."
"צודקת!" הרפר לא הבינה את הסרקזם של אלכס. "תגידי, נשאר לך קצת פופקורן?"
"גמרתי אותו בחצי השעה הראשונה של הסרט." אם אפשר לקרוא לבזבוז הזמן הזה סרט. חשבה בליבה וצחקקה לעצמה. חריקת דלת פילחה את הדממה שמילאה את האולם, בדיוק בקטע שבו דילן מתאחד עם אביו או משהו כזה. אלכס ניסתה לראות מאיפה הגיע הקול, שנראה שאף-אחד חוץ ממנה לא הבחין בו. מתחת למסך הגדול, סדק אור קטן נפתח. דילן ואותה אישה שאיתה נכנס להקרנה עמדו בדלת ודיברו בשקט. שניהם נראים מעוצבנים אחד על השני באותה מידה. באיזשהו שלב של השיחה דילן פשוט הסתלק. האישה חזרה למקומה בשורה הראשונה, מתוסכלת למראה.
"אני כבר חוזרת," היא לחשה לחברתה והיא הנהנה בתגובה, שקועה בסרט כמו מהופנטת. בזריזות אלכס ירדה במדרגות השחורות. מהירה ושקטה דחפה את הדלת השחורה שהובילה, מסתבר, לרחוב חד סטרי, נטוש ומואר מנורות רחוב. הדלת נסגרה בטריקה מאחוריה והיא סרקה את האזור בניסיון למצוא את דילן. במרחק של כמה מטרים ממנה היא הבחינה בדמות גבוהה ובלונדינית, לבושה שחור, רצה לכיוון היציאה מהעיר.
"מר ג'ונס!" היא צעקה והתחילה לרדוף אחריו. היא הרשתה לעצמה לגחך על האומנת שלה ועל הרפר שצחקו על לבישת הבגדים הסתמיים האלה. נכון, לא היה נוח לרוץ עם הג'ינס הכחול, אבל זה בהחלט נוח יותר מלרוץ עם שמלת נשף. היא צעקה את שמו כמה פעמים עד שהתקרבה מספיק כדי שיישמע אותה.
"מר ג'ונס!" עדיין רחוק ממנה, הסתובב למשמע שמו. הוא ניסה להבין מי קרא בשמו בעודו ממשיך לרוץ. רגלו נתקעה בסדק שעל המדרכה והוא נפל, מגן על פניו עם ידיו החסונות. מתנשמת ומתנשפת רצה אליו במהירות אלכס והגיעה אליו לפני שהצליח לקום. "אני כל-כך מצטערת, מר ג'ונס. למרות שזאת הייתה אשמתך-" אמרה בהאשמה מוחלטת, "אבל שוב, ממש סליחה." היא הושיטה יד לעזרה, הוא תפס בה וקם על רגליו, מנקה את האבק ממכנסיו השחורות והאלגנטיות. נעל העור החומה שלו הייתה קרועה במקצת ופניו לא נפצעו כלל. לעומת זאת, ידיו… שפשופים אדומים וחתכים קטנים מדממים נזרעו עליה כמו נמשים על פרצופו של ילד ג'ינג'י קטן.
"זה בסדר, אין לך על מה להתנצל." הוא בלע רוק באיטיות. "אז… אני אלך עכשיו. היה נעים להכיר אותך." הוא הסתובב ללכת.
"לא! חכה!" היא תפסה בידו חזק עד שציפורניה חדרו מעט במפרק כף ידו. "קוראים לי אלכס ראסל, אני תלמידה בתיכון 'לינקולן' והטילו עליי משימה לראיין אותך."
"אני מבין אבל אין לי זמן לזה עכשיו…"
"הציון שלי תלוי בזה," קטעה אותו. "יסלקו אותי מהבית-ספר אם אני לא אגיש את המטלה הזאת ואני לא בטוחה שהמורה שלי יקנה את התירוץ 'הוא פשוט ברח'. בבקשה, זה רק כמה שאלות, עניין של לא יותר מחצי שעה." היא התחננה בפניו. צליל רטט נשמע והוציא את מכשיר האייפון שלו מכיסו ובדק את ההודעות.
"תשמעי, אני ממש מצטער, אבל זה מקרה חירום."
"בוא נעשה עסק," היא חטפה מידו את האייפון, "אתה תקבל את הטלפון שלך רק אחרי הריאיון איתי, מקובל?" היא לחצה על כמה כפתורים בניסיון לכבות את המכשיר ובטעות נכנסה לאחת ההודעות.
'אני צריך להזכיר לך במה זה תלוי? חייו של אביך תלויים בזה, יש לך 15!'