מלנכוליה קטנה

מלנכוליה קטנה.
היא קטנה כי היא זמנית, היא לא תשאר לנצח. היא עודנה כואבת וללא ספק תהיה כתובה בדיו לא מחיק במקום כלשהו בלב, בספר האינדיבידואלי "ההסטוריה של הנפש".
זה יזכר אבל יום אחד לא יכאב.
עוד לא.
עוד "לא".
הדמעות על הקצה אבל העין יבשה.
שום מוזיקה לא תתאר מבט, ולא חיוך ולא מילה.
המלנכוליה קטנה כי היא זמנית, אבל השיר חוזר על עצמו ולא נותן לישון.
"אתה לא יודע אהבה מהי; עד שתלמד מהו עצב אמיתי."
הסיכון גדול מנשוא והתשובה גם כואבת, אבל מבט גם שייקספיר עצמו לא ידע לתאר.
הבושם מתוק יותר מהחיים וחריף יותר מכלום.
אני נהיית סנטימנטלית, זה לא מוצא חן בעיניי.
החיוך כואב, הוא מבשר אכזבה.