אגדות פריז

בקיץ ההוא אלוהים לא יכול היה לנחם אותי ואני ברחתי לפריז, רזה כמו שלד ומחייך כמו הג'וקר עם שני חברים שכמעט לא הכרתי.
הלכנו לאיבוד ביום הראשון, ברחוב אינסופי עם אלפי דלתות כחולות ומרזבים מקושטים, אבל לא היה לי אכפת: הייתי אבוד כבר שנה.
האזנתי להברות התפוחות של הצרפתית, מרגיש את השמש, מריח לחם טרי: רציתי להאמין שכאן הכל יפתר.
הלכנו הרבה בימים שאחרי, פריז הייתה מלאת מדרגות מסולסלות מעקים, שהובילו אל כיכרות מרוצפות וגנים עם ריבועי דשא מגודרים.
טיפסנו אל האייפל, אל שער הניצחון, אל נוטרדאם וטיילנו בסמטאות הצרות של לה מארה. רציתי כלכך שהכל ייפתר עד ששכנעתי את עצמי שאני מאושר, הבגטים התפררו על פי והמונה ליזה ניראתה קטנה וכרומטית מאחורי ים אנשים וכלוב של זכוכית.
בלילות בשקט, אחרי שאכלנו הררי דובדבנים אדומים ונוקשים וירקנו את החרצנים לסיין, דמעתי.
הייתי מביט מהחלון על השמים ומקלל את המודעות שלי, הייתי רוצה לכתוב אבל לא כותב דבר.
בסוף, כשכבר הייתי מעורפל ממש מרוב עייפות, אורות העיר היו מתאחדים ולרגע קטן הייתי מצליח לשכנע את עצמי שזו הארה: שהכל נפתר.
בדיסנילנד כבר לא יכולתי לעמוד בזה, הייתי חלש ורעב משנה של אוכל בטעם אפר, משנה של סיוטיי ילדים עשויי צרחות ומגע עכבישיי. לא הפסקתי לחשוב כל הזמן: מחר אנחנו חוזרים הביתה. מחר אנחנו חוזרים הביתה.
וזה הפחיד אותי, הבטתי במצעד של נסיכות, אבירים, כרכות צבעוניות, מוזיקה ועכברים מדברים והרגשתי חנוק.
ברחתי, שוחה בקושי בהמון האנשים הרחק הרחק עד שהתחלתי לרוץ, בלי לדעת לאן.
חלפתי על פני הפארק, ולא יכולתי לא לחשוב שאני של פעם: הילד, היה אוהב את זה. הצטערתי בשבילו.
כשנעצרתי הייתי מותש, רציתי להפוך לאגדות האורבניות האלו: לאנשים שנעלמים כמו רוחות רפאים במרכז הציוולזציה.
הבטתי סביבי: הגעתי למערב הפרוע, יכולתי לשמוע קולות רכבת דוהרת ואנשים צורחים מרחוק. חשבתי: נושם ונושף. (עשוי מאוויר)
הסתובבתי. חזרתי למקום ממנו באתי: אל המצעד של האגדות הקסומות.
נאנחתי אז: כמה קל היה לפיטר פן, אלאדין וסינבד: לא היה להם במי להתחשב, למי לדאוג. הם היו לבדם לגמרי, בורחים להרפתקאות שלוחות רסן, לחיי גיבורים.
נשמתי. פחדתי לחזור הביתה. פחדתי לחזור הביתה. אבל הייתי מוכרח וגם אם זה לא היה פתרון כך זה היה. שכנעתי את עצמי שזו הארה
וצחקתי (וצחקתי)