השיגעון

אני מצטער. אני באמת מצטער. אבל חבל לי שאני לא יכול לדעת על מה.
עם כל יום שעובר אני מרגיש יותר ויותר ריק מבפנים. כאילו בלילות שבין הימים, מישהו בא ושואב את כל כולי. השמחה עברה להסתתר בין שכבות של עננים כהים. החשיבה נאבדה לה בחושך שבמנהרה, והציפייה לא רוצה להשמיע את קולה- יושבת בפינה ומחכה.
"זה לא הסוף," אמרו לי חבריי.
לא הסוף למה? ליאוש? לסבל? ליגון שאוחז בקרביי ולא ורוצה לעזוב?
למה כולכם שקועים במסכים המוארים ולא מסתכלים לאדם בעיניים? הוא צריך עזרה, הוא צריך זרוע שתמשוך אותו מהאדמה הטובענית. כה חבל לי שהאדם הזה- הוא אני.
הכעס מתעצם עם התסכול הגדול, השיגעון צוחק בקולי קולות, ואני לא יכול שלא להקשיב לו.
"למי אכפת?" שואל שאלה כללית בראשי. "האם בכלל יש סיכוי לחזור לשגרה?"
"מהי שגרה?" שואל אותי השיגעון, סוף סוף מצאתי למי לענות.
"הרגל. משהו שהוא לא משתנה." עניתי לשיגעון שמתרוצץ לו ברחבי מחשבתי.
"אתה פתטי עד כדי כך?" צחוקו מתעצם. "הרי תמיד יהיו שינויים. אנשים יעזבו, הערים יגדלו, ואתה יקירי- תלמד איך להתחזק."
"להתחזק?" אני כמעט שפולט קול, ליד זוג זקנים שעברו עם ידיהם אחוזות. "אני הרי אדם פשוט, בלי מטרה וללא כלום. ממה יש לי להתחזק?"
השיגעון באמת שמצדיק את שמו. "תסתכל למעלה."
אין לי מה לעשות מלבד להקשיב לו. אני מביט, העננים כה רבים, כהים, מזכירים לי את עצמי רגע לפני שאני בוכה.
אבל הם זזים. כל הזמן נעים עם הרוח. 'שינויים'. עכשיו אני מבין. אי שם- מסתתרת לה השמחה- והינה היא, השמש היפה, מפצחת לה בקרניה את אופי הסערה.