למה? ככה.
למה אנשים לא יכולים לקרוא אותי?
אני מודה שזה קשה. מאוד.
הפרצוף העצוב שלי נראה בדיוק כמו הפרצוף הכועס או הפרצוף המשועמם.
אבל בכל זאת…
למה אני צריכה להסביר את עצמי?
ולמה אני אף פעם לא מצליחה?
למה הכל לא יכול להיות ברור מאליו?
זה ככה כי זה ככה. וזהו.
למה הכל צריך להיות עם כפל משמעויות, עם מניעים נסתרים, עם התחכמויות ושאלות?
למה הכל צריך להיות עם המון שכבות של צבע?
למה לא שכבה אחת של צבע מים, פשוט ויפה?
כי כשחושבים על זה, הכל באמת פשוט ויפה.
אלה אנחנו שמסבכים את הכל, וצובעים עוד שכבה של צבע שמן ועוד שכבה של פנדה.
פשוט לדבר דוגרי, להיות נאמנים לחברים, למשפחה, לעצמנו ולהבטחותינו, וליהנות מהחיים.
כי החיים קצרים, והזמן טס. למה לבזבז את כולו על ריבים וצביעת שכבות?
למה לא הכל פשוט?
למה לא כולם מבינים את מה שטוב ומה שרע?
למה?
ככה.
תגובות (2)
למה? אני באמת לא בטוחה..
מצד אחד, אם הכל היה כל כך ברור ושקוף, זה היה קצת משעמם לא?
הכל כאילו היה צפוי מראש…
מצד שני, אני כל כך מסכימה שלא צריך לשים מסכות, שלא צריך להתחבא מאחורי כל כך הרבה שכבות… את יודעת מה אני חושבת? זה לא כל כך רק שקשה לקרוא אותך… לפעמים לא היית מעדיפה להדחיק רגשות לא רצויים? לא היית רוצה לפעמים שהכאב שאת חשה יהיה שלך בלבד? מה לעשות שבעולם הזה לכל דבר יש שני צדדים…
אהבתי את הקטע מאוד, הוא מעורר המון שאלות ומחשבות!
תמשיכי לכתוב:)
חייכנית. אתה אדירה.
זה נכון.
והסיפור נכון.
אבל ככה זה.
וזהו. יש כאלו וכאלו