מחשבות אוטובוסים

אני תוהה לפעמים אם מישהו רואה: עומד באוטובוס מודע ל640 שרירים, לפחות. אני לא יודע לאיפה להסתכל, אני לא רוצה שהבחורה שיושבת ברביעה תחשוב שאני מסתכל עליה, כי אני לא. כלומר אני כן. אבל לא ככה.
אני פשוט מנסה לקרוא את הקעקוע שלה: אותיות גותיות מצופות פרחים וגולגלות.
אז אני סופר בניינים. שר עם המוזיקה שלי ופתאום שוב נהיה מודע לעצמי עד כאב, אני אפילו מודע למצמוצים. ופתאום זה נהיה מסובך, אני מעפעף כמו אדיוט או לא בכלל, עד שאני דומע כמעט.
אני מנסה לחשוב על משהו.
אני חושב שאני מנסה לחשוב על משהו.
אני חושב שאני מנסה לחשוב על משהו כדי שלא אחשוב על למצמץ ואז אני מתחיל לעפעף שוב (כמו טיק).
אני נאנח וקולט שמישהו מביט בי: בחורה דתיה, עם שיער מתולתל דמוי רעמה. יש לה נקודה מנצנצת באף. היא מביטה עמוק לתוך עניי לרגע ואז מסיבה את ראשה.
ואני גם, אני חוזר לנסות לפענח את הקעקוע, אבל במקום זה אני מנסה לדמיין מה הבחורה הדתייה רואה כשהיא רואה אותי.
אולי היא לא דתייה (איך ניראת בחורה דתייה?), אבל אני לא רוצה לחשוב עליה, ואני ממצמץ אותה הרחק.
אני ממצמץ. אני שוב נהיה מודע וזה הופך לבילתי נסבל ובגלל כל זה אני כמעט מפספסף את התחנה. אני נדחף בין אנשים לדלת ממלמל שיזוזו בבקשה, אז הילד עם התרמיל הענקי זז, לא מודע שרק הוא זז והתרמיל שלו לא. והאישה עם העגלה היא בכלל עצם נייח.
'סליחה סליחה' אני ממהר, דופק בוהן, דופק רגל שלמה; ומכה אחת לאיש מסכן.
אני בסוף בחוץ, בתחנה, מתנשף
אני מסתובב ורואה את האוטובוס מתרחק, הבחורה הדתיה (או שאולי היא לא?) שולחת לי מבט אחרון, עכשיו אין לנו שום בושה. אני שולח לה גם: יש לה שרשרת עבה ומכוערת על הצוואר והיא פתאום ניראת לי יפה.
אני שואל את עצמי אם אני מאוכזב: כן. אבל זה רק בגלל הקעקוע. מחרפן אותי שאני לעולם לא אדע מה כתוב
אני צוחק, מה אם היה כתוב בו: 'You can read!' וזהו, איך הייתי מרגיש?