כל המילים היפות

לפעמים אני לא כותב את זה על מישהו מסויים, אתה יודע
רק משחק עם מילים: עם הצלילים, אני אוהב לסדר אותם שוב ושוב, עד שיוצא משהו יפה.
ולפעמים זה נטול משמעות אמיתית (מלבד יופי, מלבד היופי) , אתה יודע
ואני רואה אותך מחפש אותי במילים, חושב עלי דברים.
אבל מילים הם רק מילים. הן תמיד היו,
הן תמיד עפות לי בראש, במשפטים או חרוזים, וזה מרגיע, מרגיע לכתוב אותן (פעם מילאתי דפים שלמים במילה מגדלור, פעם מצאתי כל חרוז אפשרי ל'אלוהים', פעם כתבתי סיפור, עלייך- רק שיניתי את הסוף)
זה פשוט. זה כמו עוד התמכרות. כמו משקפיים וקפה בבוקר – אני צריך את זה,
לכתוב.
בלי יומרה, זה לא שונה מכל דבר אחר (לפעמים אני כותב סתם מילים שעולות: שמש, עץ, עצים, עץ, פיגועים, דובדבן, למה, פנטסמגורי)
אבל אל תחפש אותי במילים, אתה יודע
אתה תטעה, אתה תסתכל עליי שונה
ואני אברח, אני אסמיק ואני אשרוף הכל אחרי שאמות.
אני שונא כשאתה מסתכל עלי שונה. תעזוב את המילים, סתכל עלי- עלי,
(כשאני נתקע עם האצבעות בקיר ונוהם כמו אריה, כשאני נתקע באוטובוס, ונדחס כמו סרדין, כשאני נתקע עם הכלים, ושוטף כמו נמלה, כשאני נתקע בחדר, הדלת נעולה, ואני צווח וצווח וצורח כמו בבון,
כשאני אוכל פלאפל, הכל נוזל על הסנטר, ואני טורף ומרייר ומחרחר, כמו כל החיות כולם.
כשאני מסריח, כשאני שמח, כשאני מטומטם, כשאני עייף כל כך)

רואה?

(רואה? רואה? רואה?)