הרפתקאות נסתרות 2

קפאתי במקום ואז פתאום מישהו נכנס לחדרי,
״שלום אני אליזבת השותפה שלך לחדר״
לא הצלחתי להוציא מילה מפי.
״מה שמך?״
״א.. אני לורן נעים מאוד״
״עוד מעט מתחיל ארוחת צהריים את באה?״
הנהנתי.
אליזבת יצאה מהחדר בטריקה קלה , קמתי לקחתי את הבקבוק מים שהיה מונח על שולחן העבודה לגמתי וכמעט נחנקתי.
התקרבתי לקיר שמתי את אוזני להקשיב ולא שמעתי כלום.
יצאתי מהחדר ראיתי את כולם ,היו שם בערך 15 איש חלק בישלו,חלק עזרו לשים צלחות בשולחנות ואחד ישב שם בפינה קרא ספר. ניגשתי אליו שאלתי אותו
״איך הספר?״
הוא לא טרח להרים את עיניו ולחש ״מעניין״.
חשבתי לעצמי איזה בנאדם מוזר , הלכתי לשבת בשולחן ופשוט הסתכלתי איך כולם עושים משהו.
פתאום ניגשת אליי ילדה קטנה ואומרת ״שלום אני אמילי את בטח החדשה! כי לא ראיתי אותך לפני חהחהחהחה״
חייכתי אליה ואמרתי ״נכון הגעתי היום, קוראים לי לורן נעים מאוד״
״תרגישי בנוח כולנו פה משפחה! ויש לי סוד לספר לך אבל אל תגידי לאף אחד!״
״אני מקשיבה..״
אמילי התקרבה לאוזן שלי ולחשה ״בלילה קורה פה דברים מוזרים״ היא התחילה לצחוק וברחה בריצה לחדרה.
קיבלתי צמרמורת אבל לא ייחסתי לזה חשיבות מכיוון שהיא ילדה קטנה וכנראה שהיא מדמיינת.
הארוחת צהריים התחילה, התיישבנו כולנו בשולחן . כל אחד התחיל לספר איך עבר עליו היום ואני פשוט שתקתי וניסיתי לאכול אבל היה לי קשה לבלוע אז יצא בסופו של דבר שרק שיחקתי במזלג עם האוכל.
סיימנו לאכול בסופו של דבר עזרתי להם לפנות,
פתאום הרגשתי את כל התשישות של היום הזה ויצאתי לנוח בחצר. הדלקתי סיגריה ופשוט הסתכלתי לשמיים ודמיינתי לעצמי את החיים החדשים שלי.

״שלום אני דמיאן״
ניגש אליי הילד המוזר עם הספר
״אני לורן נעים מאוד״
״אפשר לשבת לידך?״
״בטח אתה לא צריך לשאול,כולנו פה משפחה לא?״
הוא ציחקק.
״ אני תאמת ממש לא מרגיש פה כמו משפחה, באתי לכאן לפני שבוע ואני בקושי מצליח להירדם ואני אפילו לא מרגיש רצוי פה״.
״הכל זה עיניין של זמן לפי דעתי,אנחנו עוד נתרגל״
״אני מקווה… רוצה אני יעזור לך לפרוק את הדברים שלך בחדר?״
״אשמח,תודה.״
סיימתי את הסיגריה ואז נכנסנו.
״וואו החדר שלך כלכך קריר פה את יודעת שאת עם אליזבת נכון?״
״כן,יצא לי להכיר אותה לפני הארוחת צהריים״.
פתאום אני שומעת 2 נקישות חלשות בקיר וכולי מתמלאת צמרמורת הזאת שוב.
״ד..דמיאן שמעת את זה?״
״דמיאן..?? דמיאן?״ אף אחד לא ענה לי. הסתובבתי והוא נעלם.