אדום החזה: פרק ראשון

אני נכנסת אל הדירה, מאושרת בפעם הראשונה זה שבועות.
האושר הזה כמובן מתערברב עם המזל הנוראי שלי ואני לא מספיקה לתפוס את דלת לפני שהיא נטרקת, דבר שגורם לדברת דורקיין לקפוץ בהפתעה.
משהו במראה המוכר שלה פשוט גורם לי לרצות להתיישב על ידה ולשפוך את ליבי לפניה. כל זאת למרות שידעתי שיהיה קשה לשכנע את אימא של תומס להאמין ברעיון שלי, מצד שני ידעתי גם שבסופו של היום היא תבין את הנחישות שלי וקיוותי שהיא תשמח לראות את כמות האהבה שיש לי כלפיי הבן שלה.
"את רוצה לספר לי מה גרם לך להיות חייכנית כל-כך, יקירתי?" אימו של תומס שואלת ומחייכת אליי חיוך קטן משלה. אני יודעת שלא אוכל להסתיר ממנה את האמת גם אילו רציתי, לא כאשר עיניה דמו כל-כך לעיני בנה, אפורות וגועשות כסופה, אך היה בהן גם כל-כך הרבה טוב שלפעמים אני מוצאת את עצמי תוהה מה העולם עשה בשביל להרוויח אותה. אני רוצה לרוץ אל תוך חיבוקה ופשוט להישאר שם זמן מה, לבכות על כמה שאני מתגעגעת לתומס. אני מניחה שבשלב מסויים היא הפכה לדמות אם בשבילי, למרות שאני לא חושבת שאני אמצא את עצמי קוראת לה אימא, לפחות לא במודע. אני יודעת שהיא עשתה הרבה יותר ממספיק בשביל שארגיש בנוח לקרוא לה אימא, אבל בכל פעם שאני חושבת לעשות זאת, תמונתה של אימי עולה בראשי ואני לא יכולה לעשות את זה, זה מרגישה כאילו בגדתי בה ואני לא יכולה לעשות לה את זה, לא אחרי כל מה שהיא הקריבה בשבילי.
"עשוי להיות לי רעיון מטומטם בשרוול." אני אומרת ולא מוסיפה לבינתיים, יודעת שהיא לא תהיה פתוחה להקשיב לשטות הזו עדיין. אני מניחה את שקית המצרכים על השולחן ומתחילה לסדר אותם במקום. אני ותום מכרנו את הדירה שלנו כחודש לפני שהוא עזב לצבא וחזרנו לגור אצל אימא שלו. היא הייתה מאושרת שחזרנו לגור פה, בעיקר בגלל שכמו שהיא אמרה 'זה לא בסדר ששני אנשים צעירים יגורו ביחד, במיוחד כשאתה לא מתכוון להפוך אותה לאישה הגונה'. אני זוכרת את כל אותם פעמים שנשבענו שאנחנו לא עושים דבר בסגנון, שאנחנו פשוט שני חברים טובים שהחליטו לקצץ בעלויות ולגור ביחד, אבל מתברר שהוא כן תכנן להפוך אותי לאישה הגונה, זאת אומרת אם הוא אי פעם יחזור.
ידעתי שהסיכויים שהוא יחזור לא היו יותר מידי טובים, אני יודעת כי ישבתי לחשב אותם. יש כל-כך הרבה משתנים שצריך להתחשב בהם, וככל שאני ממשיכה להוסיף עוד משתנים כך הסיכויים שלו לחזור ממשיכים לקטון. ברגעים כמו אלה שנאתי את העובדה שהייתי טובה עם מספרים, הייתי מעדיפה לא לדעת כמה חסרת סיכוי התקווה שלי.
"את חושבת יותר מידי." היא אומרת ונושקת למצחי. אני פשוט נאנחת, לא רק בגלל שהיא צודקת אלא גם בגלל שאם אמשיך כך, עלול לצאת לי עשן מהאוזניים. אני מסתובבת בשביל להניח את הקמח בארון ולהתחיל לבשל ארוחת ערב, אך אני לא מספיקה לעשות דבר מהשניים בגלל שאני יכולה לשמוע את הטלפון שלי מצלצל. אני עוזבת הכל ורצה לענות לשיחה. פעם לא אהבתי לדבר בטלפון, אני עדיין לא אוהבת, אבל זה הקשר היחיד שהיה לי עם תומי מאז שהוא עזב וזה היה קשה בשבילי, בגלל שבדרך כלל בילינו את רוב היום ביחד, לא זכור לי שעברנו יותר ממספר שעות אחד בלי השני, ועכשיו אני זוכה לדבר איתו רק כמה דקות פעם בשבוע ואני צריכה לדחוס את כל המידע שאספתי בימים האלו לכלום זמן.
"היי," אני אומרת קצרת נשימה, אבל כל-כך שמחה שאני יכולה לדבר איתו, הדאגה שאכלה אותי עד עכשיו שיחררה מעט את אחיזת בי בגלל שאני יודעת שהוא בסדר, הוא הרי התקשר. "איך אתה?" אני מוסיפה לאחר שנייה, יודעת שבעוד דקה אני אתן את הטלפון לאימא שלו, לה הרי יותר דחוף לדבר איתו מאשר לי, הוא בכל זאת הבן שלה.
"בחיים," הוא אומר וצוחק קלות, הוא כבר למד שהוא לא יכול לשקר לי, אפילו לא דרך הטלפון, במיוחד לממרחק של כמה אלפי קילומטרים. "סיימתי את הטירונות היום." הוא מוסיף כמעט מיד ומשתתק. אני יודעת שהוא רוצה להוסיף עוד משהו, אבל הוא לא יודע איך לגשת לנושא, אני מביטה בקיר לשנייה ומבינה שאם אני לא אתעניין הוא כנראה לא יאמר דבר.
"זה דבר טוב, לא? " אני מנסה לגרום לקול שלי להישמע קליל ככל האפשר, לא רק בשבילו אלא גם בשביל גברת דורקיין. מאז שאני יכולה לזכור זאת, הייתי הדבק במשפחה הזו, מצד שני הייתי הדבק גם במשפחה שלי. ידעתי בדיוק מתי עליי ליצור הסחת דעת בשביל למנוע ריבים, או מתי עליי לעורר את תחושת האשמה שלהם בשביל ליצור שלום בית. זה היה פשוט אחד הדברים האלו שאני עשיתי, לפעמים בלי לשים לב, פעמים אחרות במכוון, וזה לא שהתכוונתי להפסיק עם זה,דבר שאמר שכרגע היה עליי להיות חזקה בשביל להמשיך למלא את תפקידי.
"זאת אומרת ששולחים אותנו לשטח מחר," תומי לוקח נשימה ארוכה שאומרת לי שהחלק הרע יותר יגיע תכף. "אני לא יודע מתי נדבר בפעם הבאה." הוא אומר את המילים האלו בשקט ואני יכולה לשמוע את הלב שלי מתרסק. אם פחדתי לשלומו לפני כן אז עכשיו לא יהיו לי אפילו אפילו השיחות האלו בשביל להרגיע את עצמי. אני רוצה להישבר, אבל אני ממשיכה להזכיר לעצמי להיות חזקה, שהכל יהיה כמעט בסדר בסופו של היום.
"אם אתה עומד לקיים את ההבטחה שלך אז הכל יהיה בסדר," אני אומרת לו ברוגע, מנסה לתת תקווה לא רק לעצמי אלה גם לו."אתה מתכוון לקיים אותה, נכון?" אני מוסיפה לאחר רגע, קולי דורש לקבל תשובה, ואני נאנחת, לפחות אני לא נשמעת כאילו אני עומדת לפרוץ בבכי.
"אני אעשה את כל מה שיכולתי לעשות בשביל לחזור אלייך." הוא אומר לי לאחר היסוס קל, אך ידעתי שזה בגלל שהוא לא ידע אם הוא ישרוד את המלחמה הזו ולא משום סיבה אחרת.
"זה טוב," אני אומרת ברוגע ואז מעיפה מבט באימו." אני חושבת אבל שהגיע תורה של האישה החשובה היחידה בחייך לדבר איתך." אני אומרת וצוחקת, מנסה להקל את האווירה כאשר אני מעבירה את הטלפון לגברת דורקיין. אני מביטה בה מדברת איתו לרגע ויודעת שאחרי הפעלול שאני עומדת לשלוף מהשרוול היא בהחלט עשויה להיות האישה היחידה בחייו, הוא עשוי לשנוא אותי אם אני באמת אעשה את זה, אבל אני לא יכולה להמשיך לשבת פה בחיבוק ידיים. אני מוציאה את החוברת הדקיקה מהתיק שלי ומביטה בה בזמן שאני מחכה שהשיחה תסתיים. ידעתי שזה לא באמת רעיון מטומטם, אני השקעתי בו שעות של מחשבה, ידעתי גם שאני יכולה להוציא אותו לפועל. אספתי מספיק כסף בשביל לדאוג שגברת דורקיין תוכל לחיות ללא דאגות כשנה וחצי, ויקח לי כמה דקות לטפל בשאר עינייני. ידעתי גם שאני אתקבל, לא הייתה אפשרות שאני לא אתקבל, בתאוריה הכל היה מושלם עכשיו רק נותר לבצע.
"אני חושבת שהגיע הזמן שתתחילי לשפוך את מה שעל הלב שלך." אימו של תומס אומרת אחרי השיחה מסתיימת, והיא מתיישבת מולי. ידה נחה קלות על ידי ואני מרימה מבט מעט מופתע אליה, היא ממשיכה לדאוג לי אפילו כאשר יש לה דברים כל-כך הרבה חשובים יותר לדאוג לגביהם. אני נאנחת ופשוט נותת לה את העלון כהתחלה, אני מחכה שהיא תעבור על המידע הראשוני.
"אני רוצה להיות חובשת צבאית." אני אומרת לה ודוחסת את כל כושר השכנוע שלי אל תוך המשפט הזה. אני לא יודעת מה אני אעשה אם תדחה את הרעיון שלי, אני לא בטוחה לאיפה אני אמשיך מפה. התפקיד הזה הוא הדבר היחיד שיביא אותי אפילו קרוב אל תומי.
"את כל-כך צמאה לדם?" היא שואלת, ואני קופאת בפאניקה. אני לא יודעת למה היא לא יכולה לראות את כל העניין מנקודת המבט שלי? אולי קיוויתי ליותר מידי ממנה?
אני מביטה בה ואני מבינה שעליי להחליט עכשיו, האם אני מקפלת את הזנב בין הרגליים ונכנעת או שאני שאני עומדת לקחת את עצמי בידיים ולנסוע לצד השני של העולם בשביל לחפש את ארוסי?
"אני לא יודעת למה את חושבת כל-כך מעט עליי, אך הסיבה היחידה שאני עושה זאת היא בשביל להיות קרובה שוב לתומס." ההחלטה נעשתה, אני לא יכולה להתחרט עכשיו, אפילו אם הייתי רוצה, את הגלגל למרבה הצער אי אפשר להחזיר לאחור.