הקרב על טלריסיום – פרק 4

ראיתי שאין הרבה מענה לסיפורים ארוכים או בהמשכים… אני אוהבת אתגרים.
אני אשמח לכל ביקורת למי שיש לו כוח לקרוא.

תלחצו כאן כדי לעבור לפרק 1
___________________________________
הנשימות סביבי רפויות, וחלשות. כולם סביבי ישנים. רק אני בשק שינה שלי עושה את עצמי ישנה כדי שלא יחשבו שאני מוזרה מעבר למה שהם כבר הסיקו.
תישנו חיילים קטנים, תישנו. אני שומרת עליכם מכל משמר.
לא משנה עד כמה הם חושבים שאני מוזרה, הם לא מבינים כמה אתם צריכים להכיר לי תודה.
בכל שנותיי ובקרבות שהייתי, זו התקופה הכי מאתגרת שהייתה לי.
האויב הוא לא פשוט כמו בזמנים עברו. הוא מאלץ אותי להיות החיה ליותר זמן.
שאפתנות אנושית בלתי נגמרת, גורמת לי להתאמץ יותר ככל שהעידנים חולפים. וזה הופך להיות יותר ויותר קשה.
השמש השנייה טיפסה בשמיים והמשמרת שלי החלה.
תמיד עדיף לחלץ עצמות במקום להיות תקועה בשק שינה ולעשות את עצמי ישנה.
תפסתי פינה מבודדת על מצוק שהשקיף למדרונות אותם טיפסנו ביום הקודם.
התענגתי על החופש שיש לי בלי קסדה.
להרגיש את השיער הכתום שלי מתבדר בזרמי הרוח שהפתיעו מדי פעם.
עצמתי את עיני ונתתי לעצמי להפליג בים התחושות שסובב אותי. התמסרתי לגלי האושר שהציפו אותי כאשר רחשים שונים דגדגו לי את חוש השמיעה וזרמי רוח ניגנו בפניי.
לרגע היה אפשר לנחש שזהו כוכב שליו ומה שנשאר הוא החופש לעשות כרצוננו.
כמה רחוק זה מהאמת.
מעבר למסך התחושות המענגות, חשתי חייל אחד התקרב אלי.
החלטתי לא להגיב ולמרות שהייתי עם גבי אליו, ידעתי שהוא הביט בי בחשש מתלבט אם לגשת ולהפריע.
"מייסון פלקון" אמרתי לאוויר והפרתי את השקט הפרטי שהתענגתי עליו.
"מה?" הוא גמגם תשובה.
כמה חוסר ביטחון אני יכולה לקלוט ממנו.
הפנתי אליו את ראשי וחייכתי לעומתו וממיסה חלק מהקרח בינינו.
עד כמה שזה לא מתאים לי, צחקתי בליבי.
"עמדת לשאול את שמי." אמרתי בידענות.
הוא נאלם וחיפש מה להגיד כנגדי. הוא לא רגיל שמישהי הציבה לו מול הפרצוף את התשובות לפני ששאל אותם.
כמה שהוא צפוי.
"לא, אין לי חבר" אמרתי לו והתבוננתי בעיניו. ראיתי כיצד עיניו החומות חושבות ונדהמות.
צבע הפנים אזל ממנו.
"את קוראת מחשבות?" שאל אותי כשמצא את קולו לדבר.
חייכתי לעומתו "נראה לך?! אתה כמו ספר פתוח".
הוא הנהן בראשו כמבין למרות שלא ירד לסוף דעתי.
חיוכי נמחק ופניי הרצינו. הוא קלט את זה והוא נרתע ממני ולקח צעד לאחור.
"תגיד לחברים שלך שאין לי חבר. רק תדע שהאחרון שניסה משהו חוצה גבולות נשאר עם ביצה אחת להתרבות אז אל תנסו יותר מדי."
החזרתי את מבטי וניסיתי להתחבר חזרה לתחושות הסביבתיות שכל כך השתוקקתי אליהן.
שמעתי אותו הולך בחשש ומתרחק ממני. אני מניחה שהוא לא ידע מה להגיד לחברים שלו.
כמה קל לקרוא את האחרים. אני מניחה שזה בא עם הניסיון הרב שצברתי במהלך השנים.
אני ציניקנית.
"פאק" אמרתי לעצמי כשנזכרתי פעם איך התעצבנתי על מישהו כשדיבר עליי בציניות והנה אני חוטאת בזה בעצמי.
כמה אני צבועה.
אך משהו אחר הפריע וניתק את חוט המחשבה.
הרגשתי את הבטן שלי מתהפך כמו ברכבת הרים שטסה מטה.
החושים שלי החלו לזעוק למרות ששמרתי על ארשת פנים קפואה.
בשרי נעשה חידודין חידודין וחשקתי את שיניי כשגל הבהלה שטף אותי וגרם לי להזיע.
החיה התעוררה בפנים ממתינה ואורבת לי.
התרוממתי מיד וחיפשתי משהו בנוף שיסביר.
אך הכל היה כל כך שליו ורגוע כמו מקודם
זה היה שקר.
"המפקד" עליתי בקשר מולו.
המשכתי להתבונן בנוף וחיפשתי מה מפריע לי כל כך.
לקח לו זמן לענות בקשר.
"המפקד, אתה לא רוצה שאבוא ואעיר אותך" חזרתי ברוב חוצפתי.
יכולתי לחוש את הסכנה מתקרבת ומתקדמת אלינו ואין לנו לאן לברוח.
שמעתי את צחוקם של שלושה חיילים ששמרו איתי, צוחקים מבדיחה פנימית שסיפרו אחד לשני. הגנבתי אליהם מבט ואחד מהם מחזיק את הבטן מרוב צחוק.
חבורה של ליצנים באמצע אזור לחימה.
"אני מקווה שאת גוססת" ענה לי חזרה בקול ישנוני.
"אנחנו צריכים לזוז, עכשיו!" אמרתי בקשר ושוכחת את יחסי מפקד ופקודה.
שמעתי אותו מתארגן וראיתי מרחוק אותו מתרומם מהשק שינה שלו.
החזרתי את מבטי למרחקים וחיפשתי אות כלשהו לסכנה שבוערת בי.
במדרונות הנמוכים מתחתינו, היכן שיש מצוקים בלתי עבירים ראיתי משהו זז. תנועה קלה מאות מטרים מתחתינו.
הרגשתי את המפקד נעמד לידי. הוא הסתכל לאן שאני מסתכלת.
"אני לא רואה כלום" אמר והציב משקפת על עיניו.
"נחיל אש" אמרתי והמשכתי להביט מטה.
מבט מזועזע נראה על פניו והוא ניסה בכל כוחו להביט במשקפת ללא הצלחה.
"אנחנו לא ממוגנים מספיק" הרשה לעצמו להיפתח לפניי.
"אני יודעת" חשקתי את שיני בעוד מוחי ממשיך לחפש רעיון כיצד לשרוד את המכה הזו.
"תפיסה יפה, אני בכלל לא מצליח לראות אותם. הם מתקדמים במהירות?" שאל אותי.
"לא. הם נעים לאט כדי לנסות להפתיע אותנו."
הרגשתי את החרקים הזעירים נעים מעלה ברגליהם מבלי להשתמש בכנפיהם כדי להפתיע. כל חרק עם מנת ארס שגורמת נזק למערכת העצבים שיכול לשתק ואף להרוג.
מערכת העצבים שולחת תגובת כאב חריפה אל המוח וזה גורם לתחושת כאב. חיילים שניצלו ממוות מנחיל כזה, מתו מאוחר יותר מרוב כאב.
"אנחנו חייבים לנוע מפה בשקט" הסתכלתי עליו.
"כן." הנהן והלך להעיר את סגנו.
לאט לאט, כולם התעוררו וארזו בשקט את הציוד ואני נשארתי לעמוד על המצוק ועקבתי אחרי ההתקדמות.
"את לא מתארגנת? שאל אותי החייל עם העיניים הכחולות. הוא כבר היה מוכן עם הציוד על גבו.
"מה השם שלך?" שאלתי אותו.
"ריגס ריקרדו" ענה והסתכל להיכן שהסתכלתי.
"את יודעת למה העירו אותנו? היינו אמורים לישון עוד שעתיים." שאל אותי.
"כן." אמרתי מבלי להפנות את ראשי.מתבוננת בנחיל שכבר עבר את חצי הדרך אלינו וטיפס על המצוקים בלי שום עצירה בהתקדמות.
אני מניחה שהוא ציפה לתשובה ממני אבל לא היה זמן.
"אני צריכה שתמסור משהו למפקד" אמרתי לו.
הוא הסתכל עלי כלא מבין.
"תמסרי לו בעצמך" אמר לי.
סובבתי את ראשי לכיוונו.
"תגיד לו להשלים את המשימה. אני אנסה להרוויח לו מספיק זמן." הוא עיווה את פניו לעומתי.
"לך עכשיו. תגיד לו" אמרתי באסרטיביות שלא תשתמע לשתי פנים.
הוא נעלב אך הסתובב והחל להתרחק.
אין זמן לבזבז, אנחנו ביישורת האחרונה.
כשהוא התרחק וראשו לא פנה יותר לכיווני, הרגשתי יותר ויותר עצמי. הרוח ליטפה אותי ושיחקה בשערי.
היא הזמינה אותי להצטרף אליה.
זה החופש שהתחפש לרוח זימן אותי.
התגעגעתי אליו, התגעגעתי לחופש.
הריגוש החל לחלחל בתוכי.
הפעם, התכוונתי להצטרף להזמנה.
חילצתי את האוזניה ופרקתי את הנשק.
הורדתי את חליפת הקרב וכל הלבוש המגביל שהיה לי וסידרתי הכל בערמה.
נעמדתי על קצה המצוק ערומה לגמרי.
קרני השמש חיממו את גופי בניגוד לקרירות האוויר כנגד עורי החשוף. זה הדגיש לי עד כמה היה חסר לי החופש מההגבלות הסמליות האלו. עד כמה החיה בתוכי הייתה כלואה למשך זמן כה רב.
ועכשיו הגיע הזמן להשתמש בה.
מבלי משים, כיווצתי את אגרופיי והרגשתי את העצמה נבנית בתוכי.
הכוח האגור שמחכה רק להתפרץ.
הגיע הזמן.
פרשתי את ידי לצדדים והטיתי את משקלי קדימה.
הנוף המסולע של המדרונות היה מדהים ביופיו והתמונה הזו נחקק במוחי.
רגליי עזבו את המצוק והתמונה החלה להימרח בעוד צוללת מטה.
הרוח קראה לי בעוד היא שורקת באוזניי.
החיה שבתוכי מתערבלת וממתינה, עוד רגע קט ואני משחררת אותך.
אין צורך להסוות יותר.
אני חופשיה.
עכשיו, תפחדו ממני.